שנים של מאבק משפטי בין שני שכנים, שטענו שניהם לבעלות על חדר שהיה חלק מדירה אחת, אך ברישומים היה רשום בדירה השניה - מגיע לסיום דרמטי בהחלטה של בית המשפט העליון בסוגיה.

הרקע: שתי דירות זהות בתכנון – שונות במציאות

הפרשה נולדה בבניין ברחוב שלמה בן יוסף באשדוד, שנבנה בתחילת שנות ה־70 כבית משותף בן ארבע קומות. לפי הרישום הרשמי, כל דירה בבניין הייתה אמורה להיות בת שלושה חדרים, בשטח של 65.2 מ"ר.

אבל בפועל, המציאות הייתה אחרת לגמרי: דירתם של משפחת שוורץ כללה ארבעה חדרים (78 מ"ר), בעוד שדירתם של משפחת חדד, הגובלת בה, כללה רק שני חדרים (53 מ"ר). החדר הנוסף – כ־12.5 מ"ר – הפך לנקודת המחלוקת המרכזית: לפי הרישום הוא שייך לחדד, אך בפועל הוא נבנה כחלק מדירת שוורץ.

הטעות, כך התברר, נוצרה כבר עם רישום הבניין בשנת 1980, אז המדינה ועמיגור ניהלו את הנכס – אך לפי עדויות, הבניין נבנה עוד קודם לכן על פי "החלוקה בפועל,, ולא על פי התכנון המקורי.

ההסתבכות: מי קנה מה, ומתי גילו את הבעיה

בשנות ה־80 מכרה עמיגור את דירת שוורץ (שהייתה בפועל דירת ארבעה חדרים) לזוג אחר, ובהמשך נמכרה הדירה לשוורץ עצמם בשנת 2006.

במקביל, דירת חדד נמכרה ב־1999 כ"דירת שני חדרים", ובהמשך בשנת 2006 לחדד עצמם.

במשך שנים הכול זרם על מי מנוחות – עד ששמאי שהוזמן ב־2016 לבדוק את דירת חדד גילה: השטח בפועל קטן בכ־12 מ"ר מהשטח הרשום. מכאן הדרך לבית המשפט הייתה קצרה.

בני הזוג חדד הגישו תביעה לסילוק ידם של שוורץ מהחדר. מנגד טענו שוורץ כי מדובר בטעות רישום היסטורית של עמיגור, ויש לתקן את המרשם כך שיתאים למצב בפועל. במהלך ההליך צורפה עמיגור כצד שלישי, אך בהמשך הוצאה מהתיק.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב’ השופטת ג’ לוין) קיבל את עמדת חדד וקבע כי הם הבעלים החוקיים של החדר, שכן הרישום בפנקס הבתים המשותפים הוא "ראיה חותכת לתוכנו".

השופטת הדגישה: אין עילה לתקן את הרישום, ושוורץ ידעו – או לפחות היו צריכים לדעת – על הפערים כבר בעת רכישת הדירה.

לעומת זאת, חדד הוגדרו כמי שפעלו בתום לב ובהסתמך על הרישום.

בית המשפט העליון – הכרעה מורכבת

בערעור שהגישו שוורץ על החלטת המחוזי והשלום, שכאמור קבעה כי הבעלות על החדר תועבר למשפחת שוורץ, קבעה השופטת רות רונן כי הערעור מתקבל באופן חלקי בלבד. לדברי השופטת רונן, יש לדחות את הדרישה לתקן את הרישום – מאחר שתביעה כזו התיישנה מזמן. נקבע כי עילת התביעה נולדה כבר בשנת 1980, עם רישום הבית המשותף, ולכן חלפו למעלה מ־40 שנה מאז. השופטת רונן הציעה לקבוע כי למשפחת שוורץ יש זכות שימוש לצמיתות בחדר, וגם אם ימכרו לצד שלישי, הזכות הזאת תימשך. 

השופטים יצחק עמית והשופט עופר גרוסקופף קבעו כי אכן נפלה טעות בהתנהלות הרשויות לאורך השנים, וכי אין הצדקה לפנות את שוורץ מהחדר שבו החזיקו כדין מזה עשרות שנים.

השופטת רונן נותרה בדעת מיעוט, אך דעת הרוב היא שקבעה את התוצאה הסופית: "הוחלט לקבל את הערעור כאמור בחוות דעתו של השופט ע’ גרוסקופף, אליה הצטרף הנשיא י’ עמית, כנגד לדעתה החולקת של השופטת ר’ רונן".

במילים אחרות — שוורץ ניצחו, והחדר נותר בידיהם.