סוניה שכטמן (28) מאשדוד בדרך לכבוש את פסגת לנין בקירגיסטן. המסע של סוניה לפסגה הזו לא רק פיזי אלא גם רגשי, עמוק ואפילו לא צפוי. מלכתחילה, היא כלל לא תכננה לטפס על לנין הקיץ. למעשה, היא הייתה אמורה להדריך טיול מאורגן לקירגיסטן - חלק משגרת הקיץ הקבועה שלה כמדריכה. אך בעקבות התלקחות המתיחות הביטחונית בין ישראל לאיראן, החלו המטיילים לבטל את השתתפותם בזה אחר זה, עד שנאלצה לבטל את הטיול כולו. 

במקום להישבר מהאכזבה, סוניה בחרה להסתכל קדימה ולהפוך את המשבר להזדמנות. עם כרטיסי טיסה שכבר היו בידה, היא קיבלה החלטה נועזת לצאת לבד למסע שמזמן חלמה עליו - טיפוס אל פסגת הר לנין. הנקודת המפנה הלא שגרתית במסע הזה היא שבמקום הכנה של חצי שנה, כפי שמקובל לקראת טיפוס מסוג זה, סוניה התחילה להתאמן רק שבועיים לפני היציאה. מאז, היא מקיימת שגרת אימונים אינטנסיבית כפולה: בוקר וערב. בבניין שבו היא שוהה בעיר הבירה בישקק, היא מטפסת כל בוקר 100 קומות על ידי טיפוס של עשר קומות, עשר פעמים ברצף. לאחר מכן אימון כוח ביתי, ובערב חזרה על אותה השגרה.

לנין הוא מהפסגות הגבוהות והקשות לטיפוס באסיה המרכזית גובהו 7,134 מ׳. מדובר באתגר אלפיניסטי אמיתי וטיפוס שדורש מיומנות מקצועית, שימוש בגרזני קרח, חבלים, ושליטה בטכניקות טיפוס בגובה רב. האקספדיציה נמשכת כחודש ימים, וכוללת ימי הסתגלות רבים במטרה למנוע מחלת גבהים, אחת הסכנות המרכזיות בטיפוסים מסוג זה. חודש ימים בגבהים משתנים ובקור קיצוני, כשהיא חשופה לרוחות חזקות, סופות שלגים פתאומיות ותנאי מזג אוויר שיכולים להשתנות תוך דקות. ממש אתגר הישרדותי אמיתי. 

כדי לסבר את האוזן: גובה פסגת האוורסט - ההר הגבוה בעולם הוא 8,848 מטר. כלומר, לנין נמוך ממנו ב-1,714 מטר בלבד. לנין נחשב להר בגובה קיצוני, עם תנאים פיזיים ונפשיים לא פשוטים, והעפלה אליו מהווה הכנה אמיתית למסעות אל פסגות “המוות” של 8,000+ מטר. סוניה מתייחסת לטיפוס הזה לא רק כאל אתגר אישי, אלא כאל צעד קריטי במסע המתמשך שלה אל פסגת האוורסט- היעד שהיא מכוונת אליו בעוד כשנתיים. אם תצליח להעפיל לפסגת לנין, היא צפויה להיות הישראלית הראשונה שמתועדת כמי שעמדה עליה. הישג שיש לו גם משמעות אישית עמוקה, וגם ערך ספורטיבי-לאומי.

בעשורים האחרונים נרשמו בלנין לא מעט מקרי מוות כתוצאה מסופות שלגים, נפילות לתוך סדקים קרחיים, בצקות ריאה ומוח, או טעויות אנוש קטלניות. הגובה, הדילול החריף בחמצן, והשטח הקרחוני מלא הסדקים - הופכים אותו לשדה קרב שמצריך ערנות, טכניקה וחוסן מנטלי. למזלה של סוניה, היא לא מגיעה לשם בלי הכשרה. בעבר היא טסה במיוחד למרכז אסיה כדי לעבור קורס מקצועי באלפיניזם ובו למדה את עקרונות הטיפוס בגובה, ניווט בשלג וקרח, שימוש בגרזני קרח, חבלים, וביצוע חילוצים במקרי חירום. אבל גם עם הניסיון - ההר דורש חזרה על הכל. במהלך האקספדיציה, המטפסים יתאמנו שוב ושוב במחנות ויתרגלו תרחישים של נפילות לתוך סדקים, תגובה מהירה עם גרזן קרח, עצירת נפילה באמצעות גרזן, תנועה עם חבלים, מעבר מעל סדקים בעזרת סולמות אלפיניים מיוחדים, וטכניקות טיפוס על קרח. כל אלה נועדו לא רק לשמור על חייה של כל אחת ואחד מהמטפסים, אלא גם כדי לוודא שהם יודעים איך להציל את מי שקשור אליהם בחבל. 

הטיפוס נעשה בשיטת “חבל קבוצתי”. כל מטפס מחובר לשני חבלים, אל האדם שלפניו ואל זה שאחריו. אם מישהו נופל לתוך סדק, שאר חברי הקבוצה חייבים לפעול מיידית כדי לבלום את הנפילה. לכן, האחריות ההדדית היא מוחלטת ואין מקום לאינדיבידואליזם וטעויות. זה לא טיפוס של יחידים - זו משימה קבוצתית. כל טעות, כל חוסר ריכוז, עלול לעלות בחיים. 

אם תשאלו את סוניה למה היא בכל זאת עושה דבר מסוכן שכזה, היא תענה לכם בפשטות: ״זה לא רק ההר, זה הרבה מעבר. זה המקום שבו הנשימה חוזרת לגוף, והמחשבות מתבהרות. העיר שוחקת אותי, אבל ההר מחייה. בטבע אני מרגישה הכי חיה, הכי מדויקת, הכי אני. כשהכול שקט, בלי קליטה, בלי הסחות, פתאום צצות התשובות. כשאני צריכה לאפס כיוון, להבין משהו, או פשוט לנשום- זה המקום שאני בוחרת בו. ההרים, השבילים, השלג- הם התרופה שלי. אין בארץ אדם שנשאר אדיש אחרי כל מה שאנחנו עוברים. 7 באוקטובר, מלחמות, אזעקות, אי-ודאות תמידית… הסטרס יושב בתוכנו, עמוק, גם אם אנחנו לא מרגישים אותו כל הזמן. אני פשוט מצאתי דרך להוציא את הסטרס הזה, בעזרת סטרס מסוג אחר. סטרס טוב. כזה שמכניס אותך לפוקוס, שמנקה את המוח, שמחזיר אותך לעצמך. מהניסיון שלי עם הקבוצות שהדרכתי, אני רואה את זה קורה שוב ושוב: אנשים חוזרים הביתה רגועים יותר, צלולים יותר. לא חייבים לבקר פסיכולוג כדי לפתור בעיות אישיות- לפעמים פשוט צריך לצאת לטבע. אני לא אומרת שכולם צריכים לטפס על הרים בגובה 7,000 מטר ומעלה. מספיק לעשות טרק קצר ופשוט בהרים הקרובים אלינו, אפילו באירופה. אתם כבר תראו בעצמכם מה קורה שם".

לסוניה חשוב להבהיר: "הסיכוי שאעלה לפסגה הוא 50-50. לא חסרות סיבות להפסקה מיידית של המסע. רעידות אדמה קטנות שעלולות לגרום למפולות שלגים, מחלת גבהים, מזג אוויר קיצוני, טראומה בגוף וגם מוות. זה חלק מהמשחק. מה שבטוח- הרצון להגיע לפסגה, ולהניף עליה את הדגל הכחול לבן בוער בי. אז תשלחו לי פרגון, אנרגיה טובה, ותאחלו לי לחזור הביתה בריאה, שלמה, ובחיים".