02.05.25 / 19:48
אחרי דרך קשה שארכה שנים וכשהתקרב למוות פעמיים, אושר בר מאשדוד הוא בעל סטודיו מוביל לקעקועים. ועם צוות לא קטן בכלל שאיתו, הברמן לשעבר של הנאפו כבר מפתח את הדור הבא של המקעקעים בעיר.
אושר בר (ברשישט) הוא כבר שם מוכר בסצנת הקעקועים המקומית. הילד שצמח באשדוד עם אהבה בלתי מתפשרת לציור וגדל מאחורי בר הנאפו, הפך לאחד המקעקעים הבולטים בעיר אחרי שכבר למד צורפות, אדריכלות וכלכלה.
וכשבגיל 29 בלבד, הוא מנהלת את סטודיו Ivy באיזור התעשייה בעיר עם חזון ברור – להפוך את הקעקוע לכלי אומנותי, טיפולי וחברתי.
"זה בכלל לא היה בתכנון," מספר אושר. "הייתי עם חבר במלדיבים, דיברנו על קעקועים ועל כמה שאני אוהב לצייר. הבאתי איתי אייפד והתחלתי לצייר סתם בשביל הכיף. קניתי מכונת קעקועים מעפנה, ובת הזוג שלי דאגה לכל השאר.
ביום שנחתנו חזרה בארץ, חבר כבר סיפר למישהי שאני מקעקע 'של החיים' – ובכלל עוד לא קעקעתי. זה יצא מזעזע, אבל כל כך נהניתי, שננעלתי על זה עד היום. עברו מאז שש שנים."
הציור תמיד היה שם?
"הציור היה לי כל החיים, אבל הוא כל פעם בא לי בתקופות של יותר. בגיל 16 נדקרתי והגעתי למצב של מוות קליני. אחרי זה התחלתי לצייר יותר וזה נעצר בגיוס.
אחר כך התגייסתי כלוחם לסיירת מג"ב, ושם חוויתי עוד טראומה – פליטת כדור מלוחם בצוות שגרמה למוות של חבר בידיים שלי. ברגעים כאלה, כשרציתי שקט, הייתי פשוט מצייר. קיר, דף, כל דבר שהיה מולי.
בבית הספר הייתי עושה גרפיטי. יותר הייתי כותב מילים ומצייר פרצופים. אני לא כל כך זוכר את זה כרגע, זה נורא ישן. אבל אם היה כעס אז הייתי מביע את זה בפרצוף כועס ואז מילה יותר אוהבת והייתי אוהב את הקונטרסטי והייתי משלב את זה.
בסוף אתה לומד לחיות עם זה, מכניס את זה לחיים שלך. בהתחלה בגילאי ה20 המוקדמות זה היה לי יותר קשה, אבל כשאתה בעיסוק אתה לא חושב על זה. אז כשהייתי מצייר על הדף זה היה עוזר לי, כשאתה כל הזמן מצייר ומתעסק זה מציל."
איך עזבת את הכלכלה והלכת להיות מקעקע?
"בדיוק הייתי בלימודים לתואר ראשון בכלכלה, אחרי שלמדתי צורפות ואדריכלות ואז הגיעה הנסיעה למלדיבים. הבנתי שכלכלה זה לא אני.
חיפשתי כיוונים אחרים – אדריכלות, צורפות, אבל שום דבר לא תפס אותי כמו קעקועים. אז החלטתי ללכת על זה עד הסוף. הבנתי שזה מי שאני רוצה להיות וזה מה שאני רוצה לעשות.
"פניתי למקעקעים, חיפשתי ללמוד, אבל רובם סגרו לי את הדלת או ביקשו סכומים לא הגיוניים לאותה התקופה. אז למדתי לבד – יוטיוב, אינסטגרם, צפייה במקעקעים תוך כדי עבודה. בעיקר מור אסרף שתמך ועזר לי הרבה לאורך הדרך.
זאת פשוט עקשנות. לא היה לי הרבה כסף, אבל אני בחור עקשן כנראה.
בגלל שהייתי כל כך אבוד, ברגע שננעלתי - זהו. לא ידעתי מי אני. היה שחרור קשה מהצבא. יש שאיפות מול תשוקות ומציאות. אוקיי, אני רוצה כסף, משפחה וילדים ומצד שני אני רוצה לצייר. בסוף אמרתי 'פאק איט' ונעשה כסף בכלכלה. ואז הגעתי לזה."
ואיך זה להיות בעלים של סטודיו בזמן כל כך קצר?
"הסטודיו נפתח ב-1.6, לפני שנתיים. המקום היה פעם חדר בריחה הרוס, ואני והחברים מהנאפו שעוזרים לי לאורך כל הדרך - שיפצנו הכול לבד. כל מה שלמדתי עזר – הכלכלה עזרה לי בניהול, האדריכלות בעיצוב. כל הדרך התכנסה לדבר אחד.
"עדן, בת הזוג שלי, איתי בכל צעד ואני מתייעץ איתה. היא גם זאת שעושה לנו את הסושיאל. היא רצתה לקעקע לפני והגתה את הרעיון והיא בסוף אשת סושיאל אלופה."
אתה מקעקע המון מפורסמים או שזה רק נראה ככה?
"האמת שבורכנו והמון אנשים מפורסמים אצלנו וזה כיף וזכות גדולה. אנחנו גם עושים עבודה טובה מאוד בשת"פים. שחקנים, זמרים, דוגמניות. אנחנו מאמינים בזה מאוד.
מעבר לזה, אני שם דגש על לימוד – אני לא רוצה שמקעקע צעיר מאשדוד יעבור את הקשיים שאני עברתי.
אני נותן להם גישה לציוד, מאפשר להם ללמוד ולהתפתח ואפילו קורס למי שרוצה. אנחנו 7 מקעקעים ויש אצלנו כמה תלמידים. זו המטרה הכי חשובה לי – לפתח את הדור הבא."
להיות מקעקע אותך פוגש אותך מול האמונה באלוהים?
"פאק, בטח. כשחוויתי את המוות הקליני בגיל 16 זה עורר בי הרבה שאלות. חזרתי בתשובה לזמן מה, אבל כשהשאלות לא קיבלו מענה, הלכתי בדרך שלי.
למשל – למה איפור קבוע כן, אבל קעקועים לא? לא מצאתי תשובה, אז החלטתי שאם אני עושה טוב, מקשט אנשים, מנציח זיכרונות – זה מספיק טוב מבחינתי ומרגיש לי נכון.
בוא נגיד שכשהייתי עובד בימי שבת היה לי יותר רע מאשר מה שאני עושה עכשיו, כי אני יודע שאני שלם עם זה.
"אחרי ה7.10 עשינו פה קעקועים חינם לכל מי שנגע בו היום המקולל הזה, וראיתי אנשים שאיבדו את הילדים שלהם ומחייכים שבוע אחרי בזכותי ו'פאק איט' אחי, אנחנו עושים פה דברים טובים.
אז כן דת זה חשוב לי אבל אני משתדל לעשות כמו שרציתי שיעשו לי ולגרום לאנשים לחייך, בדרך הזאת. אין לי אשמה, אני לגמרי שלם עם זה."
יש משהו נורא תרפי בקעקועים:
"ברור. אתה יושב עם מישהו שעות. בשיחה השלישית הוא כבר יפתח. שמעתי סיפורים מכל הסוגים – 'רבתי עם חברה שלי', 'עכשיו חזרתי מעזה', כל מני סיפורים שאנחנו נתקלים בהם.
לפעמים אני בתפקיד של הילד הבעייתי שמייעץ לאבא שבא להתקעקע ומשתף אותי על הילדים שלו, או ללוחם שחווה עכשיו סיטואציות קשות או לבת זוג שבקשיים עם הבן זוג שלה או ההפך.
אם אני יכול לתת את העצה שלי ומה שאני חוויתי עד כה ואיך זה יכול להיות יותר טוב זה לגמרי טיפול ותרפיה. גם אני הרגשתי ככה כשהתקעקעתי – טלפון על מצב טיסה, זמן עם עצמי. זה מרפא."
יש לך גבולות כמקעקע?
"בטח. יש איזורים קודם כל שלא אקעקע. לרוב אני מקעקע מה שאני חושב שזה סטייל בעיניי. אני לא מקובע, אבל אני גם יודע מה הדעת הרווחת. בסוף זה שלו, אני אנסה לכוון אותו. אני לא אעשה קעקועים אם אני יודע שזה טעות.
"לפעמים אם אתה עושה את זה כ'זה מה שבא לי עכשיו' זה יותר נכון מאחד שחשבת עליו ויש לו משמעות. אנחנו שואפים למקם קעקועים ולבצע קעקוע כמו שעושים אופנה נצחית. אנחנו לא סטודיו לקעקועים שבא לבצע מה שקורה בפינטרסט."
משהו שאתה מתחרט עליו?
"הייתי רוצה להתחיל מוקדם יותר, כדי להציל ידיים מאשדוד שספגו קעקועים לא טובים. אבל מצד שני, הכל קרה בזמן שלו. היום אני קם בבוקר עם חיוך, עושה את מה שאני אוהב.
זה נשמע קיטשי, אבל ברגע שאתה הולך עם מה שחלמת לעשות תוך כדי שאתה משתדל ליישם את השאיפות, אז אתה חי את החלום שלך כל יום ואתה מבסוט לקום לעבודה, אתה לא סובל."
ועכשיו, מה החלום?
"משפחה. שיהיה להם כל מה שיבקשו. ובפן המקצועי – להמשיך לגדול, להמשיך לעשות אירועים חברתיים כמו סדנאת הרישום או כל התכשיטים והביגוד שאנחנו עושים. להגדיל את העסק בגודל, בכמות מקעקעים, בתוכן ומרצ׳נדייז שלנו ובכלל - להעמיק באמנות, ולחיות מזה בכבוד. זה הכול."
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
