כך נוצר המחטף הגדול של התורה המקורית ע"י חז"ל ואנו משועבדים להם עד עצם היום הזה
31.03.26 / 13:19
במשך דורות חונכנו להאמין שההלכה הסבוכה על שלל איסוריה היא "תורה מסיני".
אך לא כך היא - המערכת הדתית המנהלת את חיינו עד היום, אינה תוצר של נבואה אלוהית, אינה כתובה בתורה עצמה ואינה דבר האלוהים, אלא "ברית חדשה" שנכתבה, נקבעה ונוסחה על ידי חז"ל (חכמנו זיכרונם לברכה) לפני כ1500 שנה - בספרים שהם כתבו ודחקו את התנ"ך המקורי הצידה.
מדובר בקבוצת גברים בשר ודם שבטלו גם את הנשים (שהיו בעלות מעמד שווה בתורה המקורית) קבעו שהם מעל הנביאים וטענו, בלי למצמץ, שמותר להם לשנות את התורה שנתנה במעמד הר סיני.
הם קבעו שמרגע שניתנה התורה, אלוהים איבד את "זכות הווטו" שלו על הפרשנות שלהם - "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא!"
הלכה למעשה הם ביטלו את דיבר השני בלוחות הברית - "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".
בספרי התלמוד (הגמרא) שהם כתבו הם הכניסו את עם ישראל והיהדות לתוך "כלוב הלכתי" שסורגיו חונק את היהדות, את יופיה, את הצדק, האמת והמוסר היהודי שמשפיע מאוד עלינו היהודים (דתיים כחילוניים) עד עצם היום הזה ומרחיק רבים מהיהודים מהיהדות.
היהדות של היום והחוקים שעל פיהם אנו חיים במדינת ישראל וכל נושא לימוד התורה מבוססים פחות על תורת משה רבנו ויותר על ספרי חז"ל (חכמנו זכרונם לברכה) בני אדם רגילים שכתבו את התלמוד/ הגמרא לפני כ1500 שנה וכ2000 שנה אחרי מעמד הר סיני.
כך חז"ל הכריזו על ריבונותם מעל אלוהים
שיא החוצפה של חז"ל מתועד במסכת בבא מציעא (נ"ט, ב'), בסיפור "תנורו של עכנאי".
שם, הם מספרים, שכשאלוהים ניסה להתערב בדיון הלכתי באמצעות "בת קול" מהשמיים,
השתיקו אותו החכמים במילים: "אין אנו משגיחין בבת קול".
ומכאן והלאה נקבע - שמרגע שניתנה התורה, אלוהים איבד את "זכות הווטו" שלו.
הם ניכסו לעצמם סמכות מוחלטת ודרשו צייתנות עיוורת, גם כשהם טועים בבירור:
"אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל – שמע לו". כך הם פסקו שצריך לציית להם ולבטל את עצמנו בפניהם.
בביטחון עצמי מופלג הם קבעו במסכת בבא בתרא (י"ב, א'): "חכם עדיף מנביא".
כלומר הם החכמים (מטעם עצמם) יותר חשובים מהנביאים.
בכך, הם הורידו את הקשר הישיר עם האל לדרגה משנית, והציבו את השכל האנושי שלהם כסמכות העליונה.
זאת בניגוד למקור האלוהי שציווה בדיבר השני בעשרת הדיברות - "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"!
שהוא איסור על הצבת שום ישות או סמכות – אנושית ככל שתהיה – במקום הסמכות האלוהית המוחלטת.
אך כאשר חז"ל קובעים שהם "מעל הנבואה" ושחובה לשמוע להם, הם למעשה יצרו "אלוהים אחרים" בדמותם שלהם.
הם הציבו את הפסיקה האנושית, הפוליטית והמגדרית שלהם כחוצץ בלתי עביר בינינו לבין אלוהים.
ואחרי כל זאת יש לזכור שחז"ל היו בני אדם רגילים ופרשנים מטעם עצמם.
ביורוקרטיה של קודש והכלוב ההלכתי שחז"ל יצרו
כדי להבין איך הפכה המעטפת לחזות הכל, צריך להביט בספרים שדחקו את התנ"ך הצידה.
הם הפכו את התלמוד (הגמרא) שהם - פרוטוקולים של ויכוחים ביניהם עצמם - למעמד מקודש מעל התורה.
במקום לחפש בתורה ערכים של חמלה, אנחנו נדרשים היום לפתוח אלפי דפי פלפול כדי לדעת איזה כפתור מותר ללחוץ בשבת,
הם למשל הפכו את הפסוק הערכי בתורה - "לא תבשל גדי בחלב אמו" למערכת של הפרדת כיורים, ספוגים ובדיקות טמפרטורה, כמה זמן להמתין בין ארוחה לארוחה ועוד - עד שהיהודי הממוצע עסוק במטבח במקום בתיקון עולם.
וכך ועוד ועוד ועוד דוגמאות אין ספור שיצרו "הלכה מורכבת" –
מערכת שבה ה"איך" הטכני ניצח את ה"למה" המוסרי.
ביטול "צלם אלוהים" ומחיקת הנשים
התוצאה הכואבת ביותר של שלטון השכל הגברי היא מחיקת חצי מהעם היהודי.
בתורה שבכתב ישנו מקום של כבוד גדול לנשים, לחוכמתן ותרומתן לתורה ולעם ישראל כמו:
דבורה הנביאה ששפטה את ישראל והייתה מנהיגה צבאית ומשוררת,
חנה הנביאה (נחשבת למקור הלכתי ורוחני עמוק),
יעל הגיבורה,
מרים שהנהיגה,
חולדה הנביאה שהורתה למלכים ועוד ועוד.
אך לפי חז"ל,הם ביטלו את הנשים לחלוטין מפני ש"דעתן קלה" (מסכת שבת).
בניגוד לכוונת הבורא שברא "זכר ונקבה" בצלמו, קבעו החכמים שאישה פסולה לעדות, לדיינות ולהנהגה.
השכל הגברי של המאה השלישית הפך לאידיאולוגיה דתית שחונקת את שוויון הזכויות האלוהי.
כשעונג השבת הפך לחרדה משפטית
אפילו השבת – המתנה היפה ביותר שניתנה לאדם כיום מנוחה וחיבור – הופקעה מידינו.
בתורה, השבת היא "עונג".
במציאות ההלכתית, השבת הפכה לזירת מוקשים של אלפי איסורים פתלתלים וסייגים משונים.
היהודי המודרני מוצא את עצמו בחרדה תמידית: האם הכפתור הזה מותר? האם המים חמים מדי? האם לחתוך את נייר הטואלט ועוד ועוד.
הפכנו לטכנאים של איסורים בשבת במקום לעובדי אלוהים.
כשהפרוטוקול הטכני דורס את המנוחה הנפשית, המעטפת כבר לא שומרת על השבת – היא פוגעת במהותה.
פגעו במהות של חג הפסח:
דוגמה מובהקת נוספת ל'כלוב ההלכתי' הוא חג הפסח.
התורה ציוותה על עיקרון פשוט: 'בל ייראה ובל יימצא חמץ' – סמל לניקיון פנימי ולהיפרדות מהתפיחה של האגו.
אך חז"ל, ביוהרה פרשנית, הפכו את חג החירות לשיעבוד מודרני.
הם יצרו הררי חוקים על 'קטניות', 'שרויה', ואין ספור דקדוקי כשרות פתלתלים שהפכו את הבית היהודי לזירת קרב של חרדות.
במקום לעסוק בחירות המחשבה ובערכים של צדק חברתי (כפי שציווה אלוהים בסיני), העם היהודי משועבד לבדיקת פירורים עם פנס.
זוהי אירוניה כואבת:
בערב שבו אנו אמורים לחגוג את היציאה לחופשי, אנו נותרים עבדים לצייתנות עיוורת לחוקים שכתבו חז"ל.
בפסח נקבעה החובה לשאול: "מה נשתנה"
המהות האלוהית מעודדת סקרנות וערעור. הילד בשולחן הסדר מצווה לשאול שאלות.
אלוהים לא רוצה צייתנות עיוורת ל"כך פסק מרן לפני 500 שנה", אלא דור שמבין את המשמעות של מעשיו.
השאלה היא המפתח לחירות;
הצייתנות היא המפתח לעבדות.
בפסח צווה עלינו להיות אור לגויים
היציאה ממצרים נועדה להפוך אותנו לעם שמפיץ בעולם בשורה של חופש ומוסר.
המהות היא לא להתכנס בתוך "גטו" של איסורי קטניות ושרויה,
אלא להיות מודל אנושי של חברה חופשית המקדשת את החיים ואת צלם האלוהים שבכל אדם.
האבסורד המודרני: גיוס, ערבות הדדית וקדושת הפלפול
האבסורד מגיע לשיאו בימינו, בסוגיית הגיוס והערבות ההדדית. אותם "לומדי תורה" המקדישים את חייהם לשינון החוקים הפתלתלים שכתבו בני אדם לפני 1,500 שנה, רואים בלימוד זה ערך עליון שדוחה את המוסר הבסיסי ביותר של "ואהבת לרעך כמוך".
איזו תורה זו, המעדיפה פלפול יבש על פני הצלת חיים וערבות הדדית עם האחים הלוחמים בשדה הקרב?
כאשר לימוד של פרשנויות אנושיות הופך לתירוץ להשתמטות מחובה מוסרית, ברור שהמעטפת כבר לא שומרת על הדת – היא משחיתה אותה.
הערך האנושי והחברה הצודקת הוקרבו על מזבח השימור העצמי של ממסד גברי שקידש את פסיקותיו מעל חוקי הטבע, והצדק האלוהי.
בחזרה למעמד הר סיני: לשבור את הכלוב ולצאת לחירות
המעטפת הזו שחז"ל יצרו לתורה, כבר לא שומרת על היהדות – היא חונקת אותה ומרחיקה כל אדם שמחפש אמת.
החזרה למעמד הר סיני, היא חזרה אל החופש מהכבלים שבני אדם יצרו בשמו של אלוהים.
עלינו להכיר בכך שחז"ל היו בני אדם בשר ודם. אין להם סמכות לנשל את אלוהים מכיסאו ומהציווי שנתן לעמו.
הגיעה העת לחזור לכוונת האלוהים המקורית:
אהבת אדם, חברה צודקת, שוויון מוחלט ומהות של "אור לגויים".
לעבוד את אלוהים דרך הערכים המוסריים הנקיים.
הכלוב פתוח – כל מה שצריך זה להעז ולהביט ישירות אל האור האלוהי המקורי
