סיון אלקבץ התגוררה בשכונת הדור הצעיר בקיבוץ כפר עזה, בקצה הקיבוץ, סמוך לשער שנפרץ בבוקר השבעה באוקטובר. מיקום שקט בימי שגרה, והראשון לספוג את האסון ביום שבו הכול קרס. סיון הייתה צעירה, רגישה, מעשית, עם רגליים על הקרקע. מי שהכיר אותה ידע שתמיד חיפשה פתרונות, תמיד שאלה מה עושים עכשיו.

בבוקר השבעה באוקטובר היא הבינה מהר מכולם את גודל הסכנה. הקרבה לגדר אפשרה לה להבין שמדובר במסות של מחבלים. היא התקשרה, התריעה, ניסתה לעדכן את כולם. לאמא שלה שלחה הודעה וביקשה שתעדכן אותה כל כמה דקות שהכול בסדר. בשעה 7:30 היא שלחה ההודעה מתוך רצון לדעת שהמשפחה בטוחה.

מאותו רגע נדם הקשר. סיון לא ענתה להודעות, לא לטלפונים ולא לקבוצות המשפחתיות. הדאגה הלכה וגברה. ענת, אמה, פנתה לקבוצות הקיבוץ ושאלה אם מישהו יודע מה עם סיון. התשובה שקיבלה הייתה שהאזור שלה מנותק קשר.

בשעה 11:11 סיון שלחה הודעת הוואטסאפ האחרונה לאבא, שמעון "אבא, תבטיח לי שאתם בסדר". סיון היתה ביחד בן זוגה, נאור, שנרצח גם הוא. הם היו יחד שבע שנים, עוד מימי התיכון. נאור הגיע מאשדוד כדי לבלות איתה את החג. השניים הסתתרו בממ"ד.

בדיעבד התברר כי סיון שלחה בקבוצת הוואטסאפ של צעירי הקיבוץ הודעה, "הם אצלי בבית. דחוף. עזרה". היא לא כתבה את ההודעה למשפחתה. היום ברור לענת כי סיון בחרה לנתק קשר כדי לא להלחיץ את ההורים שלא ינסו להגיע לעזור ולסכן את עצמם.

המחבלים נכנסו לכל הבתים בשתי השורות של שכונת הצעירים. אחד מהם הוציא את סיון מהממ"ד והורה לה ללכת לבית של שכנתה אופיר. נאור התנגד, והמחבל קשר אותו יחד עם צעיר נוסף.

ביום שני, אחרי השבעה באוקטובר, נכנס איש שב"כ לבית של אופיר. הוא מצא את אופיר עם חוסם עורקים, וסיון עוטפת אותה. שתיהן היו ירויות, שכובות על המיטה. גם ברגעים האחרונים, סיון דאגה לאחרת, ניסתה להציל, לא ויתרה על האנושיות.

ענת, אמה של סיון, שהתה 22 שעות בממ"ד. כשהגיעו החיילים, מצאה את עצמה ממלאת להם מים ואומרת להם תשמרו על עצמכם. האמון במערכת נשבר, אך ההבחנה הייתה ברורה. החיילים נלחמו איתנו, נטבחו איתנו. הכעס לא היה עליהם, אלא על הכשל.

רק שבוע לאחר מכן נכנסו לבית של סיון. המשפחה ניסתה להגן על ענת ולא לאפשר לה להגיע לשם. בשלושה בנובמבר היא נסעה עם אחיה לבית. שום דמיון לא הכין אותה למה שראתה. היא צילמה, חזרה שוב ושוב לסרטונים, ניסתה להבין איך הם אכלו, שתו, מה עבר עליהם ברגעים האחרונים. בחדרה של סיון לא ראתה סימני ירי. הנפש, כך הבינה, לא מסוגלת לראות הכול.

מתוך הכאב הזה נולד מאבק. הבית של סיון הוא כיום הבית היחיד בכפר עזה שנשמר פתוח כבית עדות. מבקרים מגיעים מהארץ ומהעולם. למרות התנגדויות, למרות המחיר הבריאותי, ענת מתעקשת: הבית הזה לא ייהרס, לא יימחק, ולא יהפוך לעוד זיכרון מופשט.

בתוך הסיפור של סיון והמאבק על ביתה נולד החיבור למיזם "צו החיים", לא כהנצחה של מוות, אלא כקריאה יהודית, ערכית ולאומית להפוך את הזיכרון למחויבות לחיים. המאבק של ענת אלקבץ לשימור הבית כבית עדות מתחבר באופן טבעי למיזם "צו החיים", המבקש להפוך את השכול לאמירה חינוכית וזהותית לדורות הבאים.

הרצח של סיון שינה גם את תפיסת הזהות של ענת. לשמה של בתה נוסף התואר סיון אלקבץ הי"ד. "לא בחרתי בזה", היא אומרת. "אבל סיון נרצחה רק משום שהייתה יהודיה". מכאן נולדה שאלה עמוקה יותר מה זה אומר להיות יהודי.

"לא בחרתי למי להיוולד", היא אומרת, "אבל אם לא נכיר בכך שבאו לרצוח אותנו רק משום שאנחנו יהודים, זה יקרה שוב ושוב". בעיניה, החולשה שנחשפה בשבעה באוקטובר אינה רק ביטחונית, אלא זהותית. ניתוק מהשורשים, מההבנה מי אנחנו ולמה אנחנו כאן.

המאבק על הבית של סיון הוא מאבק על הזיכרון, על הזהות, ועל האחריות של המדינה. "למה רק הקיבוץ מחליט את מה להרוס", שואלת ענת, "זה לא סיפור מקומי. זו עדות ששייכת לעם היהודי כולו".

--