הבית של אורית בהורפקר לא הפסיק לרעוד מאז שהילדים שלה התגייסו. שנה אחר שנה – הבן לסיירת גבעתי, והבת לתפקיד תצפיתנית – ובתוך הלב שלה נפתחו תהומות. "כשהבן שלי התגייס הרגשתי ריקנות, וכשהילדה אחריו – כבר הייתי בתהום", היא מספרת בכנות.

כמי שעובדת כבר 25 שנים בתחום המחקר והפיתוח, אורית רגילה לחשיבה מדויקת וניתוח תהליכים. אבל על הכאב הזה לא היה לה מענה. כדי להבין מה עובר עליה, היא פנתה ללמוד מנטורינג משפחתי, בניסיון למצוא תובנות ולעכל את הגעגוע והחרדה שאחזו בה מאז שהילדים עזבו את הבית.

המציאות החריפה כשבנה הוצב בשכם ובג'נין, עוד לפני המלחמה. הלילות הפכו ללבנים, והשקט המדאיג התפוגג רק מול תנור בוער וניחוחות של אפייה. "התחלתי לאפות בלילות כדי להירגע." מספרת אורית על אותה תקופה ואיך שהתפתחה והתחילה לשלוח אוכל לחיילים.

"היום? אני כבר לא דופקת חשבון – מקבלת אישור ושולחת לחיילים. גם זכיתי להאכיל את הילדים המהממים האלו שלצערנו היום כבר לא פה, אבל קיבלתי את החום והאהבה מהם."

כשהמלחמה פרצה, החברים הקרובים ביותר של בנה היו בין הראשונים שנפלו בקרבות בעזה. "משהו מת בי איתם. לא היה לי חשק לאפות עד לפני חודש", היא מודה.

אבל כמו שקורה לעיתים רחוקות, דווקא מתוך השבר – נולד שביל חדש. אורית חזרה לחלום הישן שלה שעל אף שלמדה כמה קורסים, מעולם לא מצאה לו זמן - אפיה, הפעם עם מטרה ברורה.

היא נרשמה ללימודי קונדיטוריה בבית הספר היוקרתי 'דנון', והרגישה שהבן שלה – שהסתגר מאז האובדן – מתחיל להשתנות. "הוא נהיה שמח. הרגשתי שאני מובילה ומרפאה את כל מי שסביבי – דרך העוגות, דרך השמחה."

בינתיים היא עדיין בלי קונדיטוריה, אבל החלום קיים. היא מוכרת מארזים מהבית, מפה לאוזן, ומשווקת את עצמה בתקווה. "זה חלום חיי", היא אומרת. "אני לא יודעת מה יביאו החיים, אבל כל מה שהם מביאים – אני לוקחת בשתי ידיים."

בנה, שראה את השינוי מקרוב, אמר לה לאחרונה: "אמא, את גם אומנית. את יודעת לאפות אומנות." ואולי הוא צדק – כי בעוגות של אורית יש משהו שמעבר לטעם. יש בהן געגוע, ריפוי, תפילה, ואהבה אין-סופית לילדים שחיים – וגם לאלה שכבר לא.

"מאז שנרשמתי אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי", היא מסכמת. "זו הייתה התקופה הכי קשה בחיי, מאז שאיבדתי את אבא שלי."