המוסד הקולינרי, ואחד הסיפורים המיוחדים של אשדוד, ”המסעדה של רחל״, נסגר אחרי עשרות שנים של קסם. קסם שבכלל הוא שרד, קסם של טעם וקסם שנוגד כל הגיון עסקי.

קראו לה "הזקנה" או "מאמא רחל", כמו מדונה או ריטה, מזדהה רק בשמה הפרטי. אבל ככל שרבו המיתוסים עליה – זכתה רחל בעוד מגוון כינויים שבקשו להעצים את התופעה - ה"קוסמת", 'המכשפת', "המרוקאית מאשדוד", "המבשלת על גחלים", "הלוחשת לסירים"  כיאה לאגדה מסתורית שלא רצתה להתקדם בשום צורה.

אחרי כ 50 שנים נראה שהפעם הזקנה, רחל דדון (עכשיו אתם יודעים את שמה המלא) בת ה92, נפלה ושברה את היד ואת האגן, ומאז לא הצליחה להמשיך לעבוד.

המקום של רחל. לא היה מסעדה במובן הקלאסי של המילה – הוא היה נראה יותר כמחסן ציוד או בוטקה שכונתי. מבנה קטן בפתח הגן הציבורי שעל רחוב קיבוץ גלויות בלי שום שלט. גם בלי מזגן ולא שעות מדויקות לפתיחה ולסגירה. בדרך כלל זה היה בין 11:30 – 15:00 אבל לפעמים לא נפתח כלל,  ולפעמים נסגר עם גמר הסירים מוקדם הרבה יותר. היינו באים ואם היה לנו מזל, גם אוכליםואם אוכלים, אז לא היה ניתן לשלם בכרטיס אשראי, רק במזומן.

המקום נפתח בשנות ה70 ומאז לא השתנה בכלום - כמו הזמן עצר מלכת מאז ועד עתה.

חמישה או שישה שולחנות פלסטיק, מכוסים במפות שעוונית משובצות, שמוזזים במשך שעות הפעילות בהתאם לתנועת השמש וכיוון הצל ולרוב האוכל מוגש בצלחות חד פעמיות.

לא היה תפריט אז הבן של רחל, עם מכנסיים קצרים וסנדלים, עדכן את הבאים מה יש היום בסירים:

דגים מרוקאים מנסיכת הנילוס, טונה או קציצות, בשר ראש, ולפעמים מוח ומיני בשר ולפעמים לא. הסלטים כללו מטבוחה, סלט מלפפונים, וזיתים. יחד עם הסלטים הקטנים הגיעו גם ארבע פרוסות עבות של לחם לבן טרי כמו נקנו מהמכולת של פעם.

רחל הקשישה הניצחית, הייתה עומדת מעל הסירים, עטופה במטפחת ראש כשמאחוריה מאוורר רצפה, שולחן קטן ועליו כמה סירים ובקבוק שמן ריק.

חתולי השכונה לצד חבריהם משכונות אחרות ואף הזבובים ניסו להפריע לחוויה אבל הם התבטלו אל מול הטעם הנדיר שיצא מן הסירים.

כשהיו מתחילים לאכול, היו שוכחים מהכל ובטח מהסביבה הלא קשורה, מרותקים לצלחת וממנה אל התנועה של הלחם הרטוב הנע אל הפה שמשנה את כל הבעת הפנים שהייתה דקה לפני.

הרוטב היה נוזל על השפתיים ומטה והבן של הזקנה היה עובר בין השולחנות ומחלק פיסות מגליל מגבות נייר. 

אל הבוטקה/מסעדה או איך שנקרא לזה, הגיעו מהשפים הכי גדולים בארץ, מבקרי מסעדות מובילים שניסו לחקות את הטעם אך לשווא. כולם חזרו עם חוויות מהזקנה וסמנו V. שגם הם היו שם.

רחל רצתה לסגור הרבה שנים קודם לכן, אך המשיכה לעבוד כדי ליצור לבנה תעסוקה (כך לפחות היא אמרה לי).

מדהים לדעת אבל שנים רבות היא עבדה בניקיון במקביל למסעדה ולמרות שהיו לה הצעות מפתות למכביר, עם שכר גבוה, שרק תבוא לתת את הטאץ' שלה למסעדות, אולמות ועוד... אבל רחל סרבה. לא ברור למה, אבל ככה זה היה.

לפני חודש, הגיע בנה לעירייה וסיפר שמאמא רחל החליטה לפרוש ולהחזיר את המפתחות של המבנה.

ראש העיר יחיאל לסרי כותב על המקום שנסגר -

"זה לא היה עוד מקום. זה היה המקום הכי מדויק באוכל. בלי קיצורי דרך, בלי פוזה - כל מנה, בול. כל תיבול, מדויק. אוכל עם נשמה. מאמא רחל הייתה לא רק בשלנית, היא הייתה מוסד. מטבח עם עקרונות, עם דרך, עם אהבה.תמיד עם מאור פנים וחיוך גדול של אישה עם לב ענק ומלא אהבה".

ראש העיר ממשיך וכותב לרחל - "תודה מאמא רחל היקרה, בשמי אישית, בשם תושבי אשדוד ורבבות הסועדים על שולחנך, על רגעי השמחה והאושר, שחוו דרך המטעמים מעשי ידי הזהב האוהבים שלך. באיחולי בריאות טובה ואריכות ימים".

ואנחנו אומרים - למה לא נתת לנו הודעה מוקדמת, היינו באים לניגוב של פרידה ממה שהפך למוסד שאין דומה לו ואין סיכוי שמישהו יקים היום אחד כזה.