גלית אליאסי - שמה את הדברים במרכז
26.05.17 / 09:57
"עשיתי הרבה הקרבה עצמית כדי להתקדם בחיים מהפריפריה ולהגיע למקום שאני יכולה לעשות שינוי אמיתי".
גלית אליאסי־וידרמן נולדה באיראן של אחרי המהפכה וברחה עם משפחתה לאשדוד. ההגירה והפעילות החברתית במועצת התלמידים סייעו לה לטפח תודעה מעמדית מפותחת, שליוותה אותה בהמשך כשיצאה מהעיר וגילתה עולם אחר. כעת, מתוקף מעמדה כמנהלת אגף הצעירים במשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל, היא יוצאת למגר את הפערים בין הפריפריה למרכז כדי שהדור הבא לא ייאלץ להיאבק כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית
"ישנה תפישה רווחת בציבור שצעיר מהפריפריה שרוצה להצליח בחיים צריך להיות הרבה יותר טוב ולהשקיע פי כמה וכמה ממי שנולד במרכז", אומרת גלית אליאסי־וידרמן, מנהלת אגף הצעירים במשרד לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. "אז אני רוצה לשנות את התפיסה הזאת ולהנגיש את ההזדמנויות לצעירים גם בפריפריה".
כמי שגדלה באשדוד אליאסי־וידרמן (37) יודעת בדיוק על מה היא מדברת, שכן כדי להגיע לפוזיציה שבה היא נמצאת כעת עברה בגוף ראשון (ובנפש, גם) את כל שלבי ההוכחה של מה היא שווה באמת. "אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה קשה עבדתי כל השנים", היא מודה, "החל מהצבא, דרך האוניברסיטה וכל העבודות אליהן התקבלתי, כדי להוכיח את עצמי הרבה יותר מאחרים, רק בגלל שנקודת ההתחלה שלי הייתה גרועה כמי שהגיעה מהפריפריה".
תסבירי.
"כשאת מציגה את עצמך כמי שהגיעה מאשדוד, אנשים מביטים בך במבט מסויג ואת כבר בעמדת נחיתות, ועלייך להוכיח את עצמך הרבה יותר ממישהו אחר שהגיע מהמרכז נניח".
זה דורש קרבן מסוים?
"ברור. עשיתי הרבה הקרבה עצמית כדי להתקדם בחיים מהפריפריה ולהגיע למקום שאני יכולה לעשות שינוי אמיתי".
אבל את מדברת על לפני כעשרים שנה. אשדוד מאוד השתנתה מאז והעולם מאוד השתנה מאז. פריפריה היא עדיין פריפריה?
"לצערי עדיין כן. יש לנו נתונים מכל מיני תחומים חברתיים וכלכליים שעדיין מציגים הבדלים עצומים בין אזור המרכז לפריפריה. אני יודעת שהמרחק לאשדוד למשל התקצר בזכות כבישים טובים יותר ובזכות הרכבת, זה נכון גם לשדרות או לקרית גת, אבל למגינת לבי הפערים עדיין קיימים מבחינה סוציואקונומית. קח למשל את הנתונים על מסיימי הבגרות, ויותר מזה - תראה מה התפישה של האנשים לגבי כל מי שמגיע מהפריפריה. המטרה שלי היא להביא לשינוי בכדי לצמצם את הפערים האלה על מנת שאחרים לא יעברו את המסלול שאני עברתי".
מפרס באהבה
"אין לי ספק כי הסיפור האישי שלי וחוויותיי כנערה שגדלה באשדוד הם אלה שדחפו אותי לתפקיד שלי כיום ולרצון הבוער לשנות את התפישה הקיימת על צעירים שלא נולדו במרכז", אומרת אליאסי־וידרמן, המתגוררת כיום עם בעלה ושלושת ילדיה בהוד השרון דווקא.
היא נולדה באיראן שלאחר מהפכת 1979, בה הופל השאה פרסי ועלה לשלטון האייתוללה חומייני ששב מגלות. לאור שינויי המשטר ועלייתו של שלטון פונדמנטליסטי קיצוני השתנה גם היחס ליהדות איראן, וכך הוריה ברחו מהמדינה בהיותה ילדה בת שלוש.
נתנו לכם לעזוב?
"ממש לא. ההורים שלי הבריחו את הגבול לטורקיה יחד עם מדריכים כורדיים, מסע שנגמר כאן באשדוד".
את זוכרת מזה משהו?
"אני זוכרת תמונות, הבזקים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת אם זה לא מסיפורים שסיפרו לי אחר כך".
כאשר הגיעה המשפחה עם גלית הקטנה לארץ השתקעה המשפחה באשדוד, האם ענת החלה לעבוד כמיילדת בבית החולים ברזילי באשקלון (כיום היא משמשת כאחראית חדר הלידה בבית החולים) והאב בנמל אשדוד. במקביל לגלית נולדו למשפחה עוד ארבעה אחים - בת ושלושה בנים.
איך קיבלו אותך בבית הספר?
"אני זוכרת שקראו לי פרסית", היא מחייכת, "בכלל עברתי תהליך עם כל זהות האתנית שלי. הבנתי די מהר שאני אמורה להצניע את הזהות האתנית שלי, כי כולם כאן ישראלים ועדיף להשתלב כמה שיותר מהר. היום אני גאה לגלות את השורשים שלי בחזרה ואפילו שומעת מוזיקה פרסית, שבעבר חששתי בכלל להיות מזוהה איתה".
כחלק מהניסיונות של אליאסי־וידרמן להשתלב היה העיסוק שלה בפעילות חברתית עוד מימי בית הספר התיכון. "ממועצת התלמידים של בית הספר הגעתי למועצת התלמידים הארצית", היא מספרת, "וזה מצא חן בעיניי. אהבתי להיות מעורבת בסוג העשייה הזה. גרתי שנה בחולון בזמן התיכון, ואז גם הבנתי כי כבת למשפחת מהגרים ובמציאות של ישראל בשנות ה־80 הסטטוס של החיים בפריפריה מאוד הכתיב את הכיוונים שאליהם אתה יכול להתפתח בחיים".
מה הכוונה?
"זה היה מין סוג של תרבות שכאשר בן של שכן עבר למרכז והצליח בעיסוקיו כולם בשכונה היו גאים בו ופיארו את שמו, אבל לי זה תמיד נראה מוזר. איך יכול להיות שיש רק אחד שהצליח?! לדעתי זה אומר שלהרבה אנשים פשוט לא איפשרו את ההזדמנות, גיליתי את זה מאוחר יותר וחשבתי שזה נורא מה שקורה. איך הגיוני שאדם המתגורר באשדוד, מרחק 40 דק' מתל אביב, מוגדר כבר כבן פריפריה ומתקבל לתפקידים כחלק ממדיניות של 'אפליה מתקנת' ו'שוויון הזדמנויות'. אני מוצאת את זה הזוי".
מתי נתקלת בזה לראשונה?
"בצבא. הייתי ביחידה שכמעט לא היו בה חבר'ה מהפריפריה. כולם היו תל אביבים או מאזור המרכז, ממשפחות מבוססות, שנתנו לי הרגשה שאני נמצאת שם בחסד ולא בזכות. אבל החלטתי להילחם בזה, ולאחר הצבא החלטתי לא לוותר, לדחוף את עצמי ולשבור את המוסכמות".
לאחר שירותה הצבאי עסקה במגוון תפקידים במגזר השלישי, כמו ניהול דסק החברה האזרחית ברשות החירום הלאומית, עבודה בקרנות פילנטרופיות, ובמקביל השלימה ארבעה תארים אקדמיים (שניים במשפטים ושניים במדעי החברה) באוניברסיטת תל אביב ושימשה גם כדוברת אגודת הסטודנטים.
איך הגעת לתפקיד הנוכחי במשרד לפיתוח הנגב והגליל?
"לפני כחצי שנה התפנה לפתע תפקיד ראש תחום צעירים במשרד לפיתוח הנגב והגליל, וקפצתי על המציאה בשתי ידיים. זה לא היה פשוט. לאחר מכרז ארוך שכלל יותר מ־20 מועמדים קיבלתי את התפקיד, והחלטתי שהגיע הזמן לעשות שינוי".
את גם מתעסקת בפוליטיקה?
"בעבודה שלי אין פוליטיקה. הדרג המקצועי של המשרד לא מתעסק בזה. יש אצלנו המון צעירים בגילאי שלושים וארבעים כמוני שהגיעו כדי לעשות שינוי".
השינוי מתחיל עכשיו
כשאליאסי־וידרמן מדברת על שינוי אמיתי היא מתכוונת גם להעלאת הנושא למודעות של הדרגים הגבוהים ביותר, וכך יקרה כאשר גם ראש הממשלה וגם נשיא המדינה ישתתפו בעוד כשבועיים ב"וועידת הצעירים 2017", שתתקיים ברמת הגולן (שבניגוד לאשדוד יכולה להתהדר במינוח פריפריה מבלי לחוש מצוקה גאוגרפית), לאחר שש שנות היעדרות.
"זו יוזמה של המשרד לפיתוח הנגב והגליל", היא מספרת, "להפגיש צעירים מכל הארץ במעין קונגרס או ועידה על מנת שיוכלו להעלות את הבעיות הבוערות של צעירים כיום ולדון בהם. אתה יודע שמחקר של בנק ישראל הראה ששבעים אחוז מהמשרות כיום לא יהיו רלוונטיות בעתיד? לעומת זאת גילינו שחסרים המון מהנדסים בשוק העבודה. מדובר באוכלוסייה עצומה שחייבים לחזק ולכוון למקומות נכונים ולא להשאיר תלויים באוויר וליצור אוכלוסייה בעייתית וחלשה".
מה הולך להיות שם?
"מגוון נושאים. החל מהתיישבות ואפשרויות תעסוקה בפריפריה ועד תרבות בפריפריה".
מה נחשב צעירים?
"אם פעם זה היה 18-35 היום הרחבנו את היריעה וזה 18-40. לא מדובר על משוחררי צבא בלבד, אנו מטפלים במגוון אוכלוסיות ובמגוון סוגיות, כמו השכלה גבוהה, תעסוקה ומעורבות חברתית".
אבל מי יגיע לרמת הגולן?
"תתפלא. אנשים צמאים להכוונה מהסוג הזה, וכבר עכשיו, כשבועיים לפני, כבר נרשמו יותר מ־1,500 איש מכל רחבי הארץ, כולל הדרום הרחוק, ואנו שוקלים לסיים את ההרשמה כבר עכשיו מחוסר מקום".
מה את רוצה להשיג בעצם בוועידה כזו?
"יש את הפן האישי כמובן שכל משתתף יקבל מידע ומושג מה האפשרויות שעומדות לפניו כתושב הפריפריה, גם מבחינת לימודים גם תעסוקה וגם תרבות, אבל דבר נוסף וחשוב לא פחות הוא להציג את הפריפריה כמקור לגאווה ולא בושה כמו שהיה פעם, כמו שאני חוויתי אותו".
אבל מנסים לעשות את זה כבר שנים.
"אז מה? אני לא מתייאשת. זו עבודת נמלים, עבודה סיזיפית לעתים, לשנות מציאות - ולא רק פיזית אלא גם מבחינת תפישה. אבל אני הוכחה שאפשר להצליח, ואני רוצה להראות שגם אחרים יכולים להצליח לא רק במרכז אלא גם בפריפריה עצמה".
אז למה לי פריפריה עכשיו?
אולי אם תפסיקו לקרוא לזה פריפריה גם היחס ישתנה?
"ייתכן, ויכול להיות דווקא ההפך, שהפריפריה תהפוך דווקא למקור גאווה, ואת זה אנו מנסים לעשות דרך מרכזי הצעירים בערים השונות, שמנסים גם לקדם את הצעירים המקומיים וגם לעורר גאווה מקומית באמצעות עשייה חברתית".
הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע בידיעות אשדוד, הדרום ואשקלון
צילום: אבי רוקח