"ליבנו מלא אהבה אבל אי אפשר

להעביר אותה דרך חוטי הטלפון.

לפעמים הכל אפל ולפעמים האור

שוטף את החדרים כמו אותם גלים

ענקיים שבאים אל היבשה אחרי

רעידות אדמה".
(יואל הופמן, מתוך "אפרים", הוצאת כתר)

אין דבר שאי אפשר להתפלסף אודותיו, לדברר ולפרש, לפרק לגורמים ולהרכיב מחדש. נגיד - שולחן, הוא מזבח למשל, והוא מִשטח הנושא את כובד משקלן של מילות המשוררים והסופרים, וגם את מזוננו הגשמי, אך בכל זאת, שולחן הוא קודם כל שולחן.

כשאנחנו מדברים על רגשות כגון כעס, שנאה וכמובן אהבה, תמיד נדבר עליהם ונתאר אותם כמו… זאת אומרת בדומה ל…, כי נכון שכמו השולחן גם הם קודם כל רגשות, אך בניגוד לשולחן שאותו אנו מיד נזהה כשנפגוש בו והגדרתו הראשונית ידועה לנו, אין לנו מושג מה הם באמת רגשות ומה היא ההגדרה הראשונית של אהבה.

בציטוט שהבאתי למעלה, יואל הופמן מצליח לתפוס יפה לדעתי, את שני הדברים המהותיים בנוגע לאהבה.

הפירוש שלי למשפט "אי אפשר להעביר אותה דרך חוטי הטלפון", הוא שאי אפשר להעביר אותה בדיבור. זאת אומרת אפשר, הרי אנחנו מרבים לומר (מה שנקרא) מילות אהבה, אבל זה תמיד יהיה ללכת מסביב ולא הדבר עצמו. את האהבה לא נצליח לדבר. ואולי הופמן גם רומז לנו בעצם השימוש בקווי הטלפון, משמע דיבור מרחוק, שלהגדיר אהבה אפשר רק מקרוב, אולי במבט ואולי במגע. ששפת הדיבור לא חלה על רגשות, שאפשר לתאר אותם בדיבור אך לא להעביר אותם, וכדי להעביר אותם עלינו להשתמש בשפה אחרת.

הדבר השני שניתן להבים מהציטוט שלמעלה, הוא שכשיש אהבה, אז היא בכל. גם באפלה וגם באור, ובאותו פעמים שאנו ממש חשים בקיומה, זה ינבע כתוצאה של משהו, במקרה הזה עפ"י הופמן כתוצאה מאסון - "כמו אותם גלים ענקיים שבאים אל היבשה אחרי רעידות אדמה".
ההגדרה של אהבה לעולם תהיה נזילה וסובייקטיבית, זאת אומרת שלא רק שכל אדם יגדיר אהבה באופן שונה, אלא שסביר להניח שבמהלך חייו ההגדרה שלו לאהבה תשתנה ויותר מפעם אחת או פעמיים.

× × ×

תודה לאל, שרובנו לפחות לא אוכלים לעצמנו את הראש עם הגדרות מילוליות מדויקות של כל מיני דברים, על אחת כמה וכמה כשמדובר ברגשות. עצם המחשבה והעיסוק השכלתני ברגש, הוא דיסונאנס.

לרובנו יש נטייה לומר שאנחנו אוהבים המון דברים. אהבה היא ביטוי רגשי שנוח וקל לנו להשתמש בו, גם אם ברור לנו שכשאנחנו אומרים שאנחנו אוהבים גשם ואוהבים את אמא, אנחנו מתכוונים לשני דברים שונים שאין להשוות ביניהם, אך הביטוי המילולי זהה.

לעומת זאת, הרבה יותר קשה לנו לומר על עצמנו שאנחנו שונאים דברים. רובנו נעדיף לומר שאנחנו לא מתים על משהו, לא מתחברים אליו, לא בא לנו טוב וכו', מאשר לומר שאנחנו שונאים אותו. אני יכול להבין את זה, כי בניגוד לאהבה שאותה אנחנו מבקשים ומייחלים לחוות כמה שיותר ממנה בחיינו, משנאה אנחנו מנסים להתרחק ולהרחיק אותה מאיתנו, עד כמה שזה מתאפשר.

אני מנסה לחשוב על דברים שאני יכול לומר עליהם שאני אוהב אותם, ומהר מאוד מבין שאני יכול להרכיב רשימה כזאת שתמלא לפחות עשרה טורים בקלות, וזה עוד לפני שאתייחס לאלה שאני באמת באמת אוהב, זאת אומרת אלה שאין לי יכולת לתאר במילים את אהבתי להם, ובמקרה שלי, נכון יותר יהיה לומר, להן.

וכשאני חושב על דברים שאני יכול לומר עליהם שאני שונא אותם, אבל באמת שונא, אז יש את מכבי תל אביב שאני שונא ואת יום שלישי שאני שונא, כי ביום הזה אני חוזר הביתה כשבתי כבר ישנה. אז מלבד שני אלה, אני לא מצליח לחשוב על משהו שאני באמת שונא, אולי את מכבי תל אביב בכדורסל שאותה אני שונא אפילו יותר מאלה מהכדורגל.

שנאה היא רגש אנושי וחשוב, אהבה חשובה הרבה יותר. לכן, במודע או שלא, באופן טבעי אנחנו נוטים להצהיר על עצמנו כעל אנשים שאוהבים המון דברים, מהחשובים לנו ביותר ועד הזניחים ביותר (אמא וקרמבו, למשל), ושונאים הרבה פחות.

אבל אני לא מאמין למי שאומר לי שהוא לא שונא אף אחד או שום דבר. מי שאומר את זה הוא ככל הנראה שקרן, ושקרנים אני ממש שונא.

× × ×

אז הבנו מה אני שונא, אבל מי ומה אני אוהב?

אני אוהב את זהבה בן, ג'ון קולטריין, אורלי קסטל בלום, סטיבן ג'רארד, פייר פאולו פאזוליני, אריק לביא, מיילס דייויס, החברים של נטאשה, ארז ביטון, אהובה עוזרי, אהרון שבתאי, פאט פארקר, ריימונד קארבר, וו טאנג קלאן, אלן אייברסון, שלום תקווה, ויקי שירן, פיירוז, ג'ים ג'רמוש, דקלון, מראדונה, הרווי קייטל, נטליה גינצבורג, צ'ארלס בוקובסקי, יואל הופמן ועוד ועוד.

אני אוהב להסתכל על חתולים, לאכול אוכל טריפולטאי, לשתות בירה על חוף הים, לשרוף זמן מול הטלוויזיה, לכתוב בלילות, אני אוהב לחיות, כמו ששר עופר לוי שאותו אני אוהב במיוחד.

אבל אם על כל אלה אני יכול להגיד שאני אוהב אותם, מה אני יכול להגיד על אמא ואבא שלי, על אחי ואחותי, ועל אחת כמה וכמה על אשתי יקירתי עמירה ובתי יחידתי אסי?

הרי אני לא אוהב גם אותן, אני אוהב רק אותן. אך את אהבתי אליהן השפה לא מספיקה כדי לתאר. אני יכול להגיד שאני אוהב אותן, אבל זה לא יעבור "דרך חוטי הטלפון", אני אוהב אותן בגופי ובנשמתי, אני אוהב אותן אהבה כזאת שמילים לא יוכלו לתאר, רק ללכת מסביב וליד, אך בהעדר אפשרות אחרת להעביר את זה כאן על הדף, אסתפק בלומר להן - עמירה ואסי שלי, רק אתן בלב שלי, בראש שלי, בדם שלי. רק אתן. 

[email protected]