60 שנה של ים, של תרבות, של בילויים ושל אופי. כי אשדוד זה אופי. אשדודי מזהה אשדודי גם אם הוא לא החליף איתו מילה בחיים, מספיק מבט והם כבר יבינו אחד את השני. אומרים שאפשר להוציא את הבן אדם מאשדוד אבל אי אפשר להוציא את אשדוד מהבן אדם. אז נכון, אני כבר מעל שנה לא גר באשדוד, אבל כל שישי שאני לא מגיע אני מפנטז על הדג בג'וליה. כל שבת שאני לא נמצא אני מתגעגע לשתות בירה בים בלי חשש שיבוא פקח (כן, מסתבר שיש חוק כזה).

6 שנים בחיי הלילה של אשדוד מספיקים כדי להבין את הנפשות הפועלות, את העזרה וההדדיות בין עסקים חדשים וותיקים. את הנחישות והעבודה הקשה למלא בר שלם כל יום בשבוע. ערב ללא תחתית, במה פתוחה ועוד קונספטים כאלו ואחרים.
"פעם כל זה היה חולות" שמענו לא פעם ולא פעמיים מההורים שלנו. אשדוד התפתחה בקצב מטורף, ואני חושב שאנחנו (ילידי שנות ה 80) הדור שזכה לראות את הקפיצה הכי חדה במהלך 60 השנים האחרונות.

חלקנו גם בטח זוכרים את החולות האלה ממש. את הדיונה הגדולה, עוד לפני עידן הטרקטורונים והאופנועים, את החולות שלימים הפכו לאיזורים ט"ו, ט"ז, י"ז.

את הפארק הקטן בי"א, שהיום רובכם מכירים כמרכז טניס. זכינו לחוות את הקאנטרי בי"א שכבר לא יחזור, את הגולפיטק עליו השלום ואת המצודה לפני הגדרות והגרפיטי.

לפחות בעוד כמה שנים כשהילדים שלנו ישאלו אותנו "אבא, מה היה פה פעם?" נוכל לענות להם בגאווה: "פעם בני, כל זה היה פקקים".

מזל טוב אשדוד, למרות שאני גר כרגע בתל אביב, אני תמיד אוהב לחזור אליך.