האגדה הגיעה לאשדוד
מנהל האתר
22.05.10 / 11:05
להאזנה לתוכן:
לפני פחות משנה נחת בשקט בווילה ברובע ט"ו פאריס דיוויד בלומנטל, פעמיים אלוף ארצות הברית בקראטה, שעזב משפחה ענפה בניו יורק ועלה ביחד עם אשתו יהודית, שהוריה עדיין מתגוררים במרוקו. עכשיו, עם ספר שכתב המתאר את הסיפור האישי והמשפחתי שחוצה ימים ויבשות ומופץ בארצות הברית, הוא מקווה שעוד יכבוש את אשדוד ואת ישראל. סיפורו של אלוף
מאת: דור גפני - "העיר כאן דרום"
בביתם המטופח של דיויד ויהודית בלומנטל באשדוד משמשים בעירבוביה ריחות וצבעים מגוונים שמקורם בכמה וכמה תרבויות. בריהוט, בתמונות ובקישוטים שולט הקו המגר'בי. מנורות, קנקני תה צמחים מהביל וקערות להגשת אוכל עשויים כסף ונחושת, מונחים על שולחנות לצד ספות רקומות. על הקירות תלויים דיוקנות של רבני המשפחה וגם של הבאבא סאלי. תמונה אחת מזכירה נוף של העיירה היהודית במזרח אירופה. בפינה אחרת תמונה מתוך הסרט "קזבלנקה" בכיכובם של האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן לצד מדפים שלמים של ספרים באנגלית, מדליות ותעודות. גם הקולות הנשמעים במקום הם בכמה שפות.
בני הזוג בלומנטל הגיעו לעיר בחודש ספטמבר באחרון יחד עם שני ילדיהם, אליאור וסאלין-שמחה. הבית הוא וילה מרווחת באחד הרחובות השקטים ברובע ט"ו אותה שכרו ושיפצו. המעבר לאשדוד היה חד שכן זה היה גם מעבר של אלפי קילומטרים שבישר את עלייתם ארצה מקליפורניה הרחוקה. אשדוד היא עיר של עליה, אבל אין בה הרבה עולים מארה"ב. הדוגמה של משפחת בלומנטל היא די יוצאת דופן מבחינה זאת.
פאריס דיויד בלומנטל, בן ה-51, הוא איש צנוע שהעברית עדיין אינה שגורה בפיו. באולפן באשדוד היה האמריקני היחיד בין עולים מרוסיה וצרפת בעיקר, והוא עדיין עושה מאמצים להשתפר במיומנויות השפה. על קריירת הספורט המדהימה שלו הוא מדבר בשקט האופייני לו. האיש המנומס וקר הרוח הזה, מעטים יודעים פה בעיר ובארץ בכלל, היה אלוף ארה"ב בקראטה. לא, זאת לא טעות. מדובר במי שהיה מספר אחת בכל רחבי המעצמה הגדולה ומטובי הקראטיסטים בעולם. אם היה זה ענף אולימפי, ייתכן מאוד ששמו היה מוכר היום בהרבה.
פעמיים זכה באליפות ארה"ב, באמצע שנות ה-90. בסגנון האוקינאווי שאימץ לעצמו, הצליח להפיל אל הארץ את יריביו, בזה אחר זה. בתמונות מאותם ימים, הוא נראה גדול יותר מכפי שהוא נראה כעת. בטוח בעצמו, בלתי מנוצח בזירה וזה, צריך להביא בחשבון, כשהתחרה במקצים פתוחים לבעלי כל המשקלים. ענקים ממנו הוכו על ידו שוק על ירך וצפו בו מלמטה כשהוא מרים את ידיו לאות ניצחון.
 |
השקט, קור הרוח והרוגע האופייניים לו, כמו גם הנימוס שלו, משווים לו חזות ג'נטלמנית. אולם אל תטעו בו, ענף הספורט שבו הצטיין הוא אומנם לא תוקפני במהותו (פירוש המילה קראטה – יד ריקה, במובן שהיא נטולת נשק וכוונות זדון), אך לא כדאי להתעסק איתו. אלא שכוחו של בלומנטל לא טמון רק בידיו וברגליו, אלא במחשבה מקורית ובמוחו הקודח. ספרו הראשון שיצא לאור בימים אלה ואשר מביא את סיפור חייו, מלמד על כך.
הסיפור הזה מתחיל בעצם בכמה מקומות על פני הגלובוס, רחוקים זה מזה עד מאוד: האי אוקינאווה במזרח אסיה, מולדת הקראטה, פרוסיה, פולין וניו-יורק שבו השתרשו אבותיו של הגיבור הראשי ומרוקו, שבה צמחה משפחתה של הגיבורה.
ראשיתו של החלק הנוכחי בפגישה עיוורת בין איש לאישה, שונים זה מזה בתכלית, ברקע ובאופי שלהם, אי שם מעבר לים. האהבה ניצתת, העלילה מסתעפת, ילדים נולדים והעסקים פורחים. באחד הפרקים המתקדמים, הוא חווה הארה ומשכנע את בני משפחתו לעלות לארץ. בעצתו של חבר, הם בוחרים לחיות באשדוד.
הפרק האקטואלי ביותר התחיל לפני קצת יותר מחצי שנה. בשקט בשקט הם שכרו וילה מאובקת בעיר והחלו לסדר אותה ולהשתקע, מתרגלים לחיים הכל כך שונים מאלה שהכירו. לומדים את השפה, נחשפים להבדלי התרבויות ולמנטאליות השונה. מחפשים כיוון להם ולילדיהם.
הסיפור הזה הוא אולי סוג של אגדה. במרכזה עומדת דמותו של דיויד בלומנטל, שנראה צעיר מכפי גילו, 51. לא רבים בישראל, וגם פה באשדוד, יודעים, שמדובר במי שהיה אלוף ארה"ב בקראטה. פעמיים. אנחנו מכירים ספורטאים מקומיים, חלקם הגיעו לקבוצות הבכירות בארץ ומעטים מהם לנבחרות הייצוגיות שלנו, בכדורגל ובכדורסל אך בטח לא לרמות כאלה כמו זאת שאליה הגיע בלומנטל.
אז כדאי לשים את הדברים בפרופורציות. בימי הזוהר שלו, בלומנטל היה כוכב וספורטאי ברמה העולמית. בן למשפחה יהודית שהיגרה מאירופה לארה"ב, התבססה והצמיחה מתוכה במשך השנים רבנים ומנהיגי ציבור, שהפך לגיבור כלל-אמריקני.
בשנת 2000 חברים ישראלים משותפים ארגנו לו וליהודית וזאנה, צעירה יהודיה שנולדה במרוקו, "בליינד דייט" באחד מבתי הקפה בברלי הילס. השניים עד אז לא הכירו, התגוררו באותם ימים בלוס אנג'לס. הפגישה החלה עם "ירידות" ועקיצות הדדיות, אך עד מהרה הם הפכו לבני זוג. "צחקנו זה על זאת המון", נזכרת יהודית, שהעברית בפיה מסגירה את מוצאה.
בגיל 18 החליטה לעזוב את הבית בקזבלנקה, הותירה מאחור את הוריה, שמחה (מימי) ואליעזר (ל'עזיז) ורוב אחיה ואחיותיה, ויצא לחפש את מזלה בארץ האפשרויות. התחתנה בגיל צעיר, 19, נולד לה בן, ג'רמי, היום בן 22, והפכה למארגנת מסיבות. בשלב מסוים התגרשה מבעלה. "עשיתי מסיבות למדונה ולאחים וויין", היא מספרת. במקביל עסקה בארגון אירועים בקהילה היהודית ובעיצוב תפאורה. היא עבדה עם מפיקים בהוליווד, ובסרט "רובוטריקים 2" לדוגמא, תוכלו לראות כמה דברים שהכינה.
שורשי משפחת וזאנה בעיר מרקש. היא נחשבת למשפחה מאוד מוכרת, ענפה ומכובדת בקרב הקהילה במרוקו ויש לה היום שלוחות בארץ, באמריקה ובצרפת. "מאז שהגענו לאשדוד, אני לא מפסיקה לגלות עוד ועוד קרובים שלנו", היא אומרת. ההורים מנהלים גם כיום בית חרושת לעורות בקזבלנקה, אליה עברה המשפחה לפני כמה עשורים. שניים מאחיה של יהודית מוסיפים לחיות שם, יחד עם 1,500 עד 2,000 היהודים שחיים במרוקו.
הוריו של דיויד, רות ויעקב, מתגוררים בקליפורניה ומקיימים חיים מבוססים. חלק מבני משפחתו של האב עדיין מתגוררים ברובע ברונקס שבניו-יורק אליה היגרו בשנות ה-20 של המאה הקודמת. סבתו מצד אביו נולדה בפולין, סבו בירושלים, נצר לשושלת שחיה דורות רבים בגרמניה. שמה של המשפחה טבוע בכמה וכמה אתרים בעולם (כך למשל, ה"בלומנטל סקוור" בירושלים). אימו של דיויד בת למשפחה קתולית ממנהטן שהתגיירה.
 |
כשנה לאחר שנפגשו לראשונה וכחודש לאחר אסון מגדלי התאומים, נישאו. עבורו היו אלה נישואים ראשונים, עבורה – שניים. דיויד שכבר פרש מהספורט המקצועני, היה בעליה של סוכנות גדולה בתחום ההלבשה לגברים. במשך יותר משנה חיו במרוקו. הוא נהיה מסורתי יותר והחל לחבוש כיפה באורח קבוע. יהודית מסורתית גם היא. שניהם לא אוהבים להיכנס להגדרות עצמיות, אולי בהתאם לתרבות האמריקנית השומרת בקנאות על הפרטיות בנושאים שכאלה. כאן בארץ, שלחו את בנם הגדול, אליאור, בן השמונה, ללמוד בבית הספר הממלכתי 'אופק', לא רחוק מהבית. ביתם, סאלין-שמחה בת השש, לעומתו, לומדת בגן של חב"ד.
"ההחלטה לעלות לארץ גמלה בליבי לפני פחות משנתיים", מסביר דיויד, "השינויים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בארה"ב גרמו לי להבין שהמקום היחיד עבורנו הוא בישראל. האטמוספרה בעולם משתנה ולא בהכרח לטובתנו. הבנתי שישראל היא הארץ הטובה והבטוחה ביותר לילדיי, לאשתי ולי".
משפחתו שנותרה בארה"ב, הייתה המומה מההחלטה, ובמידה רבה נותרה במצב זה עד עתה. אבל למה לחפש רחוק. אפילו יהודית הייתה בשוק. "אמרתי לדיויד שהוא לא מתאים למנטאליות הישראלית שיש בה הרבה חוצפה, הידחפות וחוסר בנימוס..". "לא צריך לדבר כך", ממהר דיויד לומר לאשתו. אך היא ממשיכה: "משפחתי התנגדה לעלייה ארצה. הם אמרו לי, 'העסק שלך משגשג, טוב לכם באמריקה. בישראל מסוכן, למה לכם?' אבל הוא לא ויתר".
למרות המעבר החדש והקשיים הטבעיים שכרוכים בהסתגלות למקום חדש, הם נראים מרוצים. גם הילדים. "טוב לי כאן, יש לי חברים, אני לומד נגינה בכינור ומצליח בלימודים, בעיקר בחשבון", אומר אליאור. אחותו מוסיפה שאומנם יש געגועים למשפחה ולחברים בארה"ב, אבל מונה רשימה ארוכה של חברות וחברים חדשים שכבר רכשה לעצמה באשדוד.
ברמת ההתאקלמות המעשית, דומה שליהודית קל קצת יותר. אולי זה בגלל שהיא יודעת עברית (לצד ערבית, אנגלית, צרפתית וספרדית). באופייה היא אולי מעשית יותר. הטלפון הנייד שלה מצלצל שוב ושוב. "כן, איזו מסיבה את רוצה?", היא עונה לאחת מהפונות. זמן קצר בלבד אחרי שעלו, יהודית העבירה לכאן את העסק שלה, ומארגנת חינות של זוגות לפני נושאיהם. המיוחד הוא שהיא מעצבת את התפאורה והבגדים, בסגנון מרוקני אותנטי.
הרבה צבעים עזים, זהב, כסף וארגמן. כיסאות מהודרים הנראים ככיסאות מלכות, שולחנות מעוצבים, אגרטלים ואפילו כירכרות, כולם בהזמנה אישית, עבודת יד ממרוקו, ממלאים את הבית ומשמשים בערבי החינות שיהודית מפיקה. ברגע הפקודה, מגיע מוביל ומעמיס את הציוד הנדרש שרובו מאוחסן בקומה התחתונה. יהודית עצמה, היא אישה נאה ומטופחת. היא בעלת טמפרמנט חם וקסם אישי, אישה נבונה, עם הרגליים על הקרקע. בבית היא אשר מכינה את האוכל עם הרבה תיבול וחריף והוא למד לאהוב את המטעמים שלה מאוד.
בכלל, הם זוג יפה ושונה זה מזה עד מאוד, כנראה שזה חלק מהחן שלהם כזוג. הוא לדוגמא, חושב הרבה, מתלבט, שוקל ומנתח כל צעד. לא אחת, עד שהוא חוכך בדעתו, היא כבר מבצעת. "אם למשל, אנחנו רוצים לעשות איזשהו שינוי מבחינת העיצוב בבית, הוא מסוגל לחשוב עשר פעמים איך להזיז את החפץ הזה על השולחן", מצביעה יהודית על פריט דקורטיבי הניצב במרכז השולחן בסלון, "אומר לעצמו 'אולי כך, ואולי אחרת, אולי מפה או שבעצם מכיוון אחר'. בינתיים עד שהוא מחליט, אני כבר מספיקה לקחת אותו ולהעביר למקום אחר", היא צוחקת. "כן, אבל לך זה יכול ליפול ולהישבר", משיב דיויד בקולו השקט ובפנים מחויכות.
דיויד, כשהיית כוכב באמריקה, בטח רדפו אחריך הרבה בחורות, לא?
"אההה...טוב, נו..", הוא מפטיר בביישנות ואשתו מחייכת ולא מתאפקת: "הוא? אם הייתה עומדת פה עכשיו הדוגמנית הכי יפה, הוא לא היה ניגש אליה אלא חושב רגע, אולי היא חולה במשהו, אולי זה ואולי זה".
 |
ימי הכוכבות לא "סיבבו לו את הראש". כיום מקדיש חלק ניכר מזמנו להגות ולפתח תיאוריות שונות. חלק מהשקפותיו מובאות לידי ביטוי בספרו האוטוביוגרפי שיצא זה עתה באנגלית: All American karate champ. בקרוב, הוא מקווה מאוד, יתורגם הספר לעברית. מעבר לסיפור חייו, בלומנטל מנסה להעניק לקורא השראה, עקרונות ודרכים שבעזרתם יוכל כל אחד להפוך לאלוף בתחומו ולהשיג את המשימות שיציב לעצמו.
יכולת הניתוח המרשימה שלו הביאה אותו לחזות את המשבר הכלכלי העולמי. באמתחתו הצעות לייעול המשק ולהגדלת השגשוג בארץ. יש לו גם הרבה מה לומר על יחסי ארה"ב-ישראל ועל מצבנו בעולם. מדבריו לא קשה להבין שהוא אינו מתלהב מהממשל האמריקאי הנוכחי ואף מודאג מיחסו לישראל. "אני ריאליסט אבל לא פסימיסט", הוא מסביר.
אפשר להתווכח עם דעותיו אבל ברור שמדובר באדם חכם ורהוט. לא צריך להתפלא אם נראה אותו משתלב בתחום ההסברה ואולי אף בפוליטיקה.
ואם זה יקרה, תן לי להעריך שתמצא את עצמך בצד הימני של המפה.
"אני לא יודע, למה לי להיכנס להגדרות. גם בארה"ב הצבעתי בכל מערכת בחירות עבור מי שנראה לי טוב ומתאים יותר באותה נקודת זמן".
יהודית, מה דיויד מתאים לעשות?
"להיות יועץ. בתחום ההסברה ואולי גם בפוליטיקה. דיויד הוא אדם מאוד מפוקס על המטרה, מאוד רציני". "יש לי כישרון להפגיש אנשים יחד", הוא מצטנע.
בינתיים, לאחר שספרו יצא לאור הוא מקווה שיהיו לו הרבה קוראים, בארץ, בארה"ב ובכלל. מאז שנחתו בארץ, החל להשתלב בענף הקראטה המקומי, יותר בהיבט הניהולי שלו. לפני כשבועיים יצא עם המשלחת הישראלית לאליפות באירופה וכעת עיניו נשואות לאליפות העולם שתתקיים בחודש נובמבר בבלגרד. "לראשונה, יש לנו בישראל – הנה, הבחור כבר הולך והופך לישראלי - סיכוי ממשי למדליה בזכות הכישרון הגדול של חברת הנבחרת, לוריס עפארה". לאמן הוא עוד לא מורשה, עד שיסדיר את העניינים הבירוקרטיים מול מכון וינגייט. יש לו סבלנות.
מה אתם אוהבים באשדוד ואיך אתם מסתדרים עם הישירות והבוטות, לפעמים, של הישראלים?
"אני מאוד אוהב את אשדוד, את הים, הנוף, האנשים. אני מוצא שהאופי הישראלי יוצר מצבים קומיים. לא תמיד הישראלים מודעים לכך. הם יכולים להתווכח בלהט על מקום חניה אבל בשעת מבחן יעשו הכל האחד בשביל האחר, כמו משפחה אחת". ואילו יהודית אומרת, ש"בתחילה אומנם העדפתי שנבוא לחיות בנתניה, אבל אז ראיתי שהאנשים שם קולניים ואוהבים לעשות רושם. כאן באשדוד, האנשים עושים פחות "שואו-אופ", הם צנועים יותר, ויש כאן ים נהדר. טוב לי, אני מאושרת, הדבר היחיד שחסר פה זה בית חולים. יכול להיות מצב חרום בכל רגע, והייתי יותר רגועה אם היה לנו כאן בית חולים".
הכתבה באדיבות: דור גפני - "העיר כאן דרום"
צילומים: פבל
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
