בשביל להיכנס לראיון עם פרופ' עמי מויאל, צריך לעשות תחקיר בכמה וכמה תחומים. באופן יסודי. כי בשיחה עימו נשאבים לאוטוסטראדה של אינפורמציה שגורמת להיכנס לעבודה מקיפה בכמה נושאים...

פרופ' עמי מויאל, 49, איש אקדמיה והייטק, מומחה בתחום זיהוי דיבור, בעל דוקטורט בהנדסת חשמל ומחשבים מאוניברסיטת בן-גוריון. כיום משמש כראש המרכז לעיבוד שפה וכראש המחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה במכללת אפקה להנדסה בת"א.

לפני שהגיע לתחום ההוראה עבד בהייטק שנים רבות, כאשר בתפקידו האחרון שימש במהלך 7 שנים כמנכ"ל חברת NSC העוסקת בפיתוח מוצרי זיהוי דיבור, כמו כן משמש פרופ' מויאל כיועץ לחברות בתחום.

"כבר בכיתה ד' ידעתי שאני רוצה להיות מהנדס אלקטרוניקה"

מויאל נולד באשדוד, וחי בה מאז, "נולדתי ב-62' וגדלתי באזור ב'. אני תוצר של מערכת החינוך באזור ב' – בית ספר 'נתיבים'. אני זוכר את התקופה הזאת ככיף לא נורמלי. כבר בכיתה ד' ידעתי שאני רוצה להיות מהנדס אלקטרוניקה, הדליקו אותי דברים חכמים".

מויאל מאוד אוהב את ההוויה באשדוד, ומספר על ילדותו שעיצבה אותו כאדם, "הייתי מאוד קשור לסבתא שלי כך שאני מדבר ערבית מרוקאית, אני רואה הצגות במרוקאית, אני אוהב אפריטיפים. אני זוכר איך הייתי הולך עם סבי לבית הכנסת בשבטי ישראל ברובע ב'".

את לימודיו התיכוניים העביר מויאל בבית ספר תיכון מקיף א', שם "חיידק ההנדסה" תפס תאוצה. "גם במקיף א' היה כיף ללמוד, כבר אז למדתי במגמת אלקטרוניקה. במסגרת בית ספר התיכון נחשפנו למהנדסים באלתא וזה משהו שהדליק אותי".

מויאל מעיד על עצמו היה תלמיד טוב מאוד עם ציונים מאוד גבוהים, דבר שלא הפריע לו לפתח חיי חברה מפותחים מאוד, "באתי מבית שבו היה מאוד חשוב ללמוד וכל מה שקשור ללימודים קדוש", הוא מספר ומוסיף, "אבל הפאן החברתי היה לי גם מאוד חשוב, יציאות, פאבים, בחורות. בספר המחזור כתבו לי משהו כמו: 'לומד ושוקד אבל לא מוותר על הנאות החיים'".

גם בלימודי התואר הראשון מויאל לא איבד את היכולת שלו להיות מיוחד ואחר ובניגוד לקלישאה, לא הרכיב משקפיים, לא חימש עצמו בשביל בצד בשיער ובטח שלא הסתגר בביתו... "הייתי עם שיער ארוך ועגיל, ואף אחד לא האמין שאני לומד הנדסת חשמל. ממש לא הייתי החנון שכולם היו מצפים ממני שאהיה".

בצבא שירת במשך 4 שנים כטכנאי אלקטרוניקה ושנתיים שימש כמדריך ואח"כ יצא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון. "גם באוניברסיטה מאוד נהניתי, ובגלל שאני נהנה מתהליכים לא היה אכפת לי להיות בלימודים האקדמאים עוד שנה או פחות שנה. שם בעצם נדלקתי על תחום זיהוי דיבור".

את התואר השני והדוקטורט המשיך מויאל באוניברסיטת באר שבע, כשתחום זיהוי הדיבור הופך להיות מרכז לימודיו ומחקרו.

"במקום שאנו נלמד את שפת המכונות, נלמד אותם אנו את שפתנו"

עם תחילת השיחה בנושא זיהוי דיבור, הייתה התחושה שאור אחר ניבט מעיניו של מויאל. האנרגיות הפכו להיות יותר קצביות. מויאל מאמין שזיהוי הדיבור ישנה את העולם, מהפרטים הכי פשוטים ועד למקומות שהבינה האנושית אינה יכולה להכיל. "הדיבור הינו אמצעי התקשורת הטבעי בין אנשים. אין כל סיבה שעם התקדמות הטכנולוגיה הדיבור לא יהפוך לצורת התקשורת הטבעית עם מכונות – במקום שאנו נלמד את שפת המכונות, נלמד אותם אנו את שפתנו", אומר עמי מויאל ומוסיף, "אם האנושות כזאת חכמה המכונות צריכות להבין את שפת האדם. לדוגמא, אני יוצא מהבית ופתאום נזכרתי שאני רוצה להקליט משהו, אני רוצה לומר לוידיאו מרחוק שיקליט, ובזה נגמר הסיפור".

בימים אלו מויאל שוקד על מחקר עבור משרד הביטחון, פרויקט שקשור לזיהוי דיבור ורובוטים, "אני חוקר בתחום של תקשורת בדיבור עם רובוט. אני מניח שיבוא יום בו רובוטים יוכלו להחליף חיילים במלחמה. אם חייל יצטרך להיכנס לשטח מסוכן, במקומו יהיה ניתן להכניס רובוט, וכך נוכל להציל חיי אדם. באופן כללי יגיע השלב בו נוכל לתקשר עם רובוטים באופן מלא, ממש כמו אנשים – הם יראו כמו אנשים, יבינו בדיוק מה שאנחנו אומרים להם, נתקשר איתם והם אף יוכלו לזהות רגשות ולהפעיל אינטונציות מתאימות".

מויאל הולך צעד אחד קדימה ומדבר מדע בדיוני. טוב, לפחות בשבילי. "אני מאמין שבשלב מאוחר יותר יוכלו, לדוגמא, להחליף חלקים מהגוף בחלקים של רובוטים – יד מתקלקלת מחליפים אותה באחרת – ממש כמו חלקי חילוף לרכב".

מי רוצה לחיות לנצח?

כשלהקת אלפוויל שרו בשנות ה-80 את FOR EVER YOUNG הם בטח לא תיארו לעצמם ששלושה עשורים לאחר מכן יהיה מי שיחשוב שזה אפשרי... "אני מאוד מתחבר לתיאוריות של המדען העתידן ריי קורצוויל, איש זיהוי דיבור שדן במותו של המוות, שטוען שמי שיצליח לשרוד את 30 השנה הקרובות יוכל לחיות לנצח". קורצוויל מדבר על כך שבעתיד הקרוב נוכל לתכנת מחדש את הביולוגיה ונוכל לשמר את גופנו עד למקסימום האפשרי". השלב הבא הוא הפיכת הנפש למידע. "אחרי שנתגבר על המכשולים הגופניים תשתנה המטאפורה שמגדירה אותנו כבני אדם. נוכל להעביר את מה שאנחנו, את זיכרונותינו ואת אישיותנו, למחשב שיחזיק בהם, ונזכה לחיי נצח רוחניים. נהפוך ליישות שמבוססת הרבה יותר על מידע מאשר על חומר".

כזאת אינפורמציה יכולה להדיר שינה מהאדם הממוצע, וכך הצליח שלא בכוונה מויאל לזעזע את אחת ממכרותיו, "בד"כ אני לא אוהב לדבר על עבודה בבילוי, אבל יצא פעם אחת שיצאנו עם חברים והתחלתי לדבר על הנושא. למחרת התקשרה אל אשתי אחת החברות שלנו וביקשה ממנה שלא אדבר על הנושא הזה שוב כי מפחיד באותה".

חינוך ואקדמיה

זיהוי דיבור זהו רק תחום אחד שמלבה את תשוקתו הבלתי נדלית של פרופ' מויאל. חינוך ואקדמיה הוא תחום נוסף, וכך מצא את עצמו מויאל במשך 5 שנים יו"ר מועצת המנהלים של קרן Isef – הקרן הבינלאומית לחינוך, המעניקה מלגות להגברת הנגישות להשכלה גבוהה וצמצום הפערים בחברה הישראלית. "אייסף הוא ארגון המסייע לספרדים, ליוצאי צפון אפריקה, בעיקר. כל הרעיון של אייסף הוא הגדלת הנגישות להשכלה גבוהה לכאלה שנקודת המוצא שלהם לא תמיד מאפשרת להם להגיע לשם. כל שנה מחולקות 600 מלגות לסטודנטים עם רקע סוציואקונומי נמוך – זה תוכנית עיונית שנתית שבה מכשירים את הילדים להיות מעורבים חברתית". לאחר 5 שנים מויאל הרגיש כי סיים את משימתו והמשיך למשימה הבאה, "כבניהול אני מאמין בקדנציות של 5-7 שנים, מימשת את מה שעשית תן לאדם אחר עם נקודת מבט חדשה להמשיך להצעיד את הארגון קדימה".

לאחר שניסה מקומות שונים בהם יוכל להשפיע, מתוכם גם בפוליטיקה, הבין מויאל שהדרך הטובה ביותר בה יוכל להשפיע היא במעגלים שלו. ועם אהבתו הגדולה לחינוך החל להיכנס למוסדות החינוכיים של ילדיו ויותר מזה בכדי להעביר את התורה שלו בעניין חינוך. "יש לי אמונה שאם לא נולדת להורים עשירים ואין לך כשרון מיוחד שיכול להקפיץ אותך, הכלי המרכזי לדחוף אנשים למצוינות אישית זה לימודים אקדמאים. המדד הכלכלי הוא חשוב אבל לא יכול להיות היחיד". אחד הדברים שמויאל מקפיד להדגיש בראיון הוא שחשוב לצאת לעבודה בשמחה עם אדרנלין בגוף, ממש כמותו, וזה מתקשר בעיניו באופן ישיר ללימודים אקדמאים. "בד"כ אנשים יוצאים ללמוד מה שאוהבים ואח"כ מתעסקים בזה", אומר מויאל ומוסיף, "תהליך של הלימודים האקדמאים פותח אותך – נותן כלים ללמוד לבד".

בנוסף בעיני מויאל מאוד חשוב להקנות לתלמידים וסטודנטים את היכולת ללמוד לבד, להתפתח מעבר ללימודים במוסד האקדמי, "את העניין והחיבור למקצוע וההתפתחות כבן אדם, קיבלתי בלימודים, את היכולת ללמוד לבד תחומי דעת נוספים. הרי העולם ההנדסי משתנה, עוד שנתיים הכל יהיה שונה, וצריך להכשיר את המהנדסים ללמוד לבד. אצלי התפתחה סקרנות רצחנית לעסוק במדע ואז נפלה ההחלטה שאני רוצה תואר שני ודוקטורט ושאני רוצה להיות מדען רק עם הלימודים האקדמאים".

לדעת מויאל, צריך לשנות את הגישה בבתי הספר, שכל ילד ילמד מה שהוא אוהב ובמה שהוא טוב בו. "הבעיה המרכזית בחינוך היא שבתי הספר נשפטים אך ורק על אחוזי ההצלחה בבגרות. לימודי המתמטיקה לדוגמא הם שינון – צריכה להיות הבנה ויישום לעשות דברים חדשים עם מה שלומדים".

בנוסף, שיטת מודל ההוראה הפרונטלי נשאר כשהיה. "בשנים האחרונות המורה הוא לא מקור הידע היחיד, וצריך לשלב הוראה פרונטלית עם למידה עצמית – גישה של למידה דרך פרויקטים, קבוצות פיתוח כמו בהייטק. מערכת החינוך גם מפגרת ברתימת טכנולוגיה, ובתפיסה שלי כולם צריכים להיכנס לכיתה עם טאבלט".

החלום הגדול של מויאל הוא להקים בית ספר פרטי, "בבית הספר הילדים ילמדו משמונה עד 12 לומדים, יאכלו ארוחה חמה ועד 5 ישארו ללמוד מה שהם רוצים. לא בית ספר אליאיסטי, אלא אחד כזה שיכין את הילדים ללמוד לבד. ושהוא בר חיקוי לכל בית ספר.

מויאל מעיד על עצמו שהוא איש מלא ניגודים, ומהר מאוד ברור גם למה... "אני מאוד קשור לאינטואיציות שלי, והולך איתם. אני רציונאלי מאוד אבל למדתי לסמוך גם על האינטואיציות שלי ששולחות לי אותות ואח"כ אני מפרק אותם ומחפש רציונל". גם אשתו של מויאל היא דוגמא לרבגוניות של האיש, "אשתי היא מורה למוסיקה, אשת רוח, רגשנית מאוד. אז בנוסף לאהבתי הגדולה להנדסה אני גם מנגן על חליל צד".

בנוסף, מויאל מאוד אוהב את החיים ויודע ליהנות מהם גם במקביל לימודיו ועבודתו, בעיקר בזכות זה שגדל באשדוד. "החינוך האשדודי 'הרטיב אותי', התרבות האשדודית הפכה אותי חברתי, בליין, והשילוב סבבה. אני ישן טוב, אני מאוד אוהב לאכול, מאוד אוהד מוזיקת טרנס, ויכול לשבת עם הילד שלי באוטו להקשיב לטיאסטו וכשיהל בארץ ללכת להופעות".

ולבסוף, אחרי ראיון ארוך שמביא הרבה רעיונות עתידניים שלא תמיד מתחברים לדת ואמונה, מויאל מגדיר עצמו כאיש מסורתי, "בבית אצלנו יש קידוש, שבת כל המשפחה ביחד. יש תופעות בטבע שאנחנו לא יכולים להסביר – ואחרי כל העבודה אנחנו לא מצליחים לחקות באחוז אחד את העבודה של המוח, וזה קצת בעייתי לחשוב שזאת התפתחות של הטבע...".