230. זה מספר המדורים שכתבתי עד היום. במשך 230 מדורים כתבתי בעיקר על אהבה, גם קצת על אמונה, קצת על החיים, קצת על סקס, כל דבר שעשוי לעניין אתכם או להעסיק אתכם במשך היום. במשך 230 מדורים קרה לא פעם ששיניתי את דעתי בנושאים מסוימים והעליתי את אותו נושא לדיון פעם אחר פעם, עם תובנות חדשות. אני מתבגרת, אני לומדת, אני חווה דברים, אתם חווים ומספרים לי, זה גם מעשיר את הידע שלי כמובן, ובאופן טבעי העמדות שלי משתנות בהתאם. אסור להיות מקובעים בחיים האלה, צריך לשמור על ראש פתוח בהקשרי אהבה למיניהם, חובה לשמור על ראש פתוח כשאדם אחד גורם לך לאבד אמון בכל המין השני, לא לשכוח לשמור על ראש פתוח כשהייאוש מתחיל לחלחל בתוכנו, התקווה, ברוב המקרים, משאירה אנשים בחיים. אך יש נושא אחד, לגביו לא יהיה שום ראש פתוח והעמדה לעולם לא תשתנה. הסיפור ששמעתי השבוע גרם לי שוב להזדעזע. כבר כתבתי על הנושא בעבר ובכל פעם מחדש זה מזיז משהו אצלי מבפנים. איני מצליחה להבין ולקבל את השאננות הבלתי נתפסת שלנו בנושא. מה גורם לנו לגזור על עצמנו גזר דין מוות מבחירה?

את א', חבר מקבוצת החברים איתם אני מבלה בד"כ פעם בשבוע לפחות, לא ראיתי קצת יותר מחודש. לכולנו יש תקופות כאלה, שקצת נעלמים מהחברים, זה קורה לכולם ולכן גם לא ייחסתי להעלמות הזמנית שלו חשיבות גדולה מדי. נתתי לו את הזמן שלו להתעסק בענייניו, אך לא ידעתי שהוא היה זקוק לכך שגם אני אתעסק בענייניו, לא תיארתי לעצמי שהוא עבר חודש שכזה.. אחרי מעט יותר מחודש, חברה משותפת חגגה יומולדת ברחובות, אז נסענו יחד, אני וא'. בדרך לשם הוא הפיל עליי את הפצצה...

"תגיד, מה קרה לך נעלמת לחודש שלם? מישהי חדשה הגיחה לחייך וככה תפסה את מקום חבריך, אה?".

"האמת, הכרתי מישהי... רוצה לדעת למה חודש לא שמעתם ממני? אספר לך. אבל, מי-טל, נשאיר את זה בינינו, לא בא לי שכולם יידעו מזה".

"ברור. דבר...".

"לפני כחודשיים הכרתי מישהי מב"ש, נטע (שם בדוי). הכרנו באינטרנט וקבענו להיפגש לקפה. הפגישה הייתה נחמדה, השיחה די זרמה והיא מצאה חן בעיניי גם מבחינה חיצונית. העברנו ערב ביחד, בסופו גם התנשקנו. חזרתי הביתה עם חיוך, אבל בלי פרפרים בבטן. החלטתי שאני לא שולל, שיכולות להיות הפתעות ושאולי אם אכיר אותה קצת יותר, הזיקוקים יגיעו... המשכנו להיפגש. יצאנו יחד לארוחת ערב, לבירה, לקפה. באופן כללי היה נחמד, לא יותר מזה. כל מה שעשיתי במשך הפגישות האלה היה להתנשק איתה, שום דבר מעבר. אחרי מס' פגישות, הבנתי שאין טעם למשוך את זה או חלילה להשלות אותה, שאם הפרפרים עוד לא הגיעו, הם כבר לא יבואו, לא עכשיו ולא בעוד 10 פגישות. דיברתי איתה. אמרתי לנטע שאני והיא זה לא מכתוב. שאין לאן להתקדם מכאן, שהיה לי כיף בחברתה אבל זה לא משהו שאפשר לבסס עליו מערכת יחסים, בטח שלא זוגית. הוספתי ואמרתי לה שלא שכבתי איתה דווקא בגלל שלא הייתי בטוח לגבי הקשר הזה והעדפתי לא לפגוע בה, מאחר ואחרי שנכנסים למיטה, אצל הנשים בד"כ, יש היקשרות רגשית".

"נכון, זה משהו שהוכיחו במחקרים, אחרי סקס משתחרר אצל האישה איזשהו הורמון במוח שגורם לה להיקשר רגשית. לכן אישה יכולה להגיד שהיא יכולה לחיות עם סטוצים, אבל בתוך תוכה היא יודעת שזוהי אינה האמת. טוב, תמשיך את הסיפור!"

"בכל אופן, עשיתי את זה בצורה הכי פחות פוגעת שיכולתי. ידעתי שהיא כן מעוניינת, אז היה לי קצת קשה להגיד את הדברים, זה אף פעם לא מצב נעים, אבל אין ברירה. הייתי חייב לשים לזה סוף. היא קיבלה את זה ונפרדנו לשלום. שבוע לאחר מכן, הכרתי מישהי אחרת, גם היא גרה לא רחוק מב"ש. איתה, הקליק היה מידי. היא הייתה מקסימה וכובשת. החיבור בינינו היה ברור לשני הצדדים. היה בה משהו מיוחד, היא ידעה איך לגרום לי להרגיש גבר, והתשוקה... אוי, התשוקה! איתה, ידעתי שאני לא יכול לחכות אפילו עוד רגע אחד. אחרי שיצאנו לאיזשהו בר ושתינו, כבר שנינו היינו בראש טוב... יש משהו שקרי באווירה הזאת, אושר שקרי, אתה בטוח שיש רק שלום בעולם, שהכל יפה וורוד, שזהו זה, אין בנאדם שמרגיש יותר טוב ממך ברגעים האלה! נסענו אליי לדירה. עוד לא הספקתי להכניס את המפתח למנעול והיא התקרבה ונשקה לי. אני לא רגיל לבחורות שיוזמות, אבל אהבתי את זה, ללא ספק. התנשקנו בתשוקה שלא חשתי מימיי. היינו בטירוף! הרגשתי איך כל החושים שלי מתערבבים אחד בשני ורק הולכים ונהיים חדים יותר, כל הגוף שלי הגיב לה, הלב שלי פעם בחוזקה, הייתי מוכן למות באותו רגע רק מעצם הריגוש האדיר הזה, שלא חשבתי שאפשר עוד לחוש כמותו.

הכל נגמר די מהר, את יודעת, התשוקה המטורפת והמשחק המקדים שהתנהל כל הערב, עשו את שלהם. שכבתי לצידה, היא נשענה על כתפי והבערתי סיגריה. על פניי היה חיוך גדול ונראה היה ששום דבר שהיא תגיד או תעשה באותו רגע, לא יגרום לו להעלם. אחרי שתיקה של כמה דקות, בזמן שהיא מביטה בתקרה היא אמרה: "אני מתנה מנטע". כמה רגעים של הלם וסרט שלם שעובר לי בראש, ועדיין לא היה לי מושג על מה היא מדברת. הבטתי עליה במבט תמוה, והיא המשיכה, "נטע, חברה שלך לשעבר". "לא היינו זוג", עניתי לה, "יצאנו לכמה דייטים וזה לא הסתדר, אבל זה לא משנה, מה הכוונה מתנה מנטע, לא הבנתי?". בשלב הזה היא כבר קמה להתלבש. אחרי שסיימה להתלבש, היא נעמדה ליד דלת הכניסה ואמרה: "לא מזמן שכבתי עם מישהו, ורק אחרי ששכבנו הוא סיפר לי שהוא נשא איידס. אז זאת המתנה שנטע שלחה לך, על זה ששברת לה את הלב". פתחה את הדלת והלכה. רציתי לקום, לרוץ אחריה, אבל הרגשתי שאני לא יכול לזוז. כל הגוף שלי משותק. הרגשתי כאילו ברגעים אלה ממש החיידק מתפשט לי לכל הגוף, איך הוא זורם לי בדם, איך החיים שלי נגמרים. רק אחרי 2 דקות הצלחתי להזיז את הרגליים ורצתי אחריה. תפסתי אותה בדיוק עוצרת מונית. אחזתי בה בחוזקה ושאלתי אותה: "מה את אומרת לי?! נדבקתי? את נשאית?!". היא הביטה בי במין אדישות וסיפוק שלא האמנתי שאני רואה, לא ידעתי שאדם יכול להיות כ"כ רשע. "עשיתי בדיקות, לוקח לזה קצת זמן, ברגע שאדע אעדכן אותך", נכנסה למונית ונסעה. המשכתי לעמוד שם, בקור מקפיא, כשעל גופי רק תחתונים. במצבים כאלה אתה חושב על הנורא ביותר. לא האמנתי שמישהו מסוגל לעשות כזה דבר! חזרתי הביתה, נשכבתי על המיטה והבטתי בתקרה כשעיניי פקוחות לרווחה, בקושי יכולתי למצמץ, מעולם לא פחדתי כ"כ. אני לא חושב שישנתי ברצף יותר משעתיים בחודש האחרון. במשך החודש הזה בקושי דיברתי עם אנשים, לא שיתפתי אף אחד במה שעובר עליי, הרגשתי אידיוט. הרי כולם מדברים על זה, זה נמצא בכל מקום, ברחוב, בטלוויזיה, במקומות בילוי, פשוט בכל מקום, אז למה, לעזאזל, הייתי כ"כ שאנן? למה חשבתי שלי זה לא יקרה? הרי זה חייב לקרות למישהו, אז מה גרם לי לחשוב שדווקא לי זה לא יקרה? למה לא נזהרתי? אני בכלל מכיר את הבחורה הזאת? בקושי שבוע אני מכיר אותה, מה גרם לי לחשוב שאני יכול להיות בטוח שהיא בריאה?! כמה תסריטים, מי-טל, כמה פחדים, מדהים איך אנחנו מסוגלים לפתח כאבים פסיכוסומטיים. הרגשתי את עצמי כבר חולה. קראתי כל מה שרק אפשר על הנגיף הנוראי וחשוך המרפא, והרגשתי אותו אוכל אותי מבפנים".

"איך לא סיפרת? איך לא נתת לי להיות לצידך ולתמוך בך ברגעים כאלה קשים? ואיך לעזאזל מישהי יכולה לעשות כזה דבר? אני המומה!".

"תאמיני לי, גם אני לא הייתי מאמין שמישהו יכול לעשות כזה דבר. נפגעתי מלא מעט אנשים בחיים, מי כמוך יודעת, ותקעו לי סכין בגב יותר מפעם אחת, אכזבו אותי, הפתיעו אותי לרעה, אבל המקרה הזה ללא ספק העלה לגמרי את הרף. לא ישנתי לילות שלמים, הבדידות הייתה קשה מתמיד, ובכל זאת, העדפתי לא לשתף אף אחד, עד שאיני בטוח לחלוטין. היום בצהריים היא התקשרה אליי. סיפרה לי שהתוצאה של הבדיקה שהיא עשתה, שלילית. מי-טל, אני מרגיש כאילו נולדתי מחדש, כאילו קיבלתי גזר דין מוות, הושיבו אותי על כיסא חשמלי וברגע האחרון התחרטו ושחררו אותי לחופשי. כנראה שהייתי זקוק לעבור את זה על בשרי כדי לצאת מהשאננות ולהבין שמדובר פה בחיים שלי".

ואתם? כבר יצאתם מהשאננות? אני תמיד שומעת מאנשים "הוא בחור טוב/ היא בחורה טובה", או "היא לא הייתה עם הרבה גברים" ומשפטים דומים. תארו לכם בחור יוצא למסיבה בת"א, כל החבר'ה שותים ונהנים, הוא בחור טוב, בדיוק עבר פרידה לא קלה ובסה"כ יצא לנקות את הראש. הכיר מישהי והם שכבו באותו לילה. לא היה להם קונדום אבל התשוקה עלתה על כל דמיון. הוא תמים, לא באמת חשב שיש סיכוי להידבק במשהו מ"בחורה כ"כ מקסימה". אותו בחור, אחרי מס' חודשים יוצא לדייט עם בחורה אחרת, הם מתחילים זוגיות חדשה, שוכבים והופס... הבחור הטוב, זה ששברו לו את הלב ויצא רק עם בחורה אחת במשך 7 שנים, נדבק בנגיף. תתעוררו! זה יכול לקרות לכל אחד! אז לכל אלו שאומרים: "לי זה לא יקרה", למישהו זה אמור לקרות (שלא נדע מצרות כאלה!), הרי כולנו חלק מהסטטיסטיקה, רק שמרו על עצמכם כדי שתהיו בחלק הטוב שלה.