מנהל האתר
04.01.11 / 11:05
להאזנה לתוכן:
לאהובנו וחביבנו היקרים, בני קהלות הקודש שובה ישראל די בכל אתר ואתר, ברכת שמים על ראשכם תמיד, ומאדון הברכות תתברכו בכל מילי דמיטב.
ענין נפלא מצאנו בגאולת עם ישראל, והיא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לבניו אהוביו, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד אשה" (שמות י"א ז'). צריכים אנו להבין, מדוע לא חרצו הכלבים את לשונם כנגד בני ישראל. ובכלל יש להבין מה היה קורה אילו הכלבים כן היו חורצים את לשונם ונובחים כנגד בני ישראל, הרי לא היה נגרם שום נזק מנביחתם, ואם כן מה ההבטחה הגדולה שמבטיח הקב"ה לבני ישראל ששום כלב לא ינבח
.
חז"ל אומרים (פסחים קי"ח) אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים. וביאר בעל 'כלי יקר' טעמו של דבר, שכל המספר לשון הרע אף הוא דומה לכלב המנבח וחורץ בלשונו, ולפיכך במצרים שלא היה בהם לשון הרע משום כך לא יחרץ כלב לשונו, מידה כנגד מידה.
ועוד אמרו חז"ל (שמו"ר א' ל'), רבי יהודה בר רבי שלום בשם רבי חנינא, ורבותינו בשם רבי אלכסנדרי אמרו, היה משה מהרהר בליבו ואומר, מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיוון ששמע דבריהם של דתן ואבירם, אמר, לשון הרע יש ביניהם, היאך יהיו ראויים לגאולה? לכך אמר: "אכן נודע הדבר", עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים.
ומבואר במדרש שבני ישראל שבמצרים היו לקויים בעוון לשון הרע, וזה היה הגורם לגלות ולשעבוד. אכן, אחרי שבני ישראל טיהרו וזככו עצמם, ולימדו את לשונם לדבר באורח מישור, זכו להגאל ולצאת מארץ מצרים. משום כך, בשעה שעמדו לצאת ממצרים אף כלב לא נבח ולא חרץ לשונו כנגדם, ללמדנו, שכעת כבר אינם לקויים ופגומים בחטא לשון הרע. וזה החידוש הגדול במה שהכלבים לא נבחו, שבזה גילו לנו את גודל מעלת בני ישראל, שטיהרו ונצרו את לשונם מרע ומדבר מרמה. ומכיוון שהמספר לשון הרע הרי הוא דומה לכלב המנבח וחורץ בלשונו, וראוי להשליכו לכלבים, לכן כאשר בני ישראל הפרישו עצמם מעוון זה, שוב לא היה בכח הכלבים לחרוץ את לשונם כנגדם.
ובזה ניתן לבאר את הכתוב (שמות ז' ח' ט') "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה ויהי לתנין". וצריכים להתבונן מדוע ציווה ה' שהאות והסימן לפרעה שצריך לשחרר את בני ישראל יהא דווקא בצורת מטה שנהפך לתנין, ושוב חזר להיות מטה כבתחילה, ומה נרמז לפרעה על ידי אות ומופת זה. ונראה לפרש, שהסיבה שבני ישראל היו בגלות מצרים משום שלא הקפידו בלשון הרע, וכמו שאמר משה רבינו אכן נודע הדבר, והיינו אכן נודעה סיבת הגלות. וכאשר משה רבינו בא לפרעה והודיע לו על ציווי ה' שישלח את בני ישראל ממצרים, אמר לו פרעה שעדיין לא הגיע עת וזמן הגאולה, ולא שלמו הארבע מאות שנים של הגלות, ולכן אינו חפץ לשחררם.
לכן ציווה ה' את משה שיאמר לאהרן שיקח מטה, וישליך אותו לארץ, ויהפך המטה לנחש. ורצה לרמוז בזה לפרעה שכבר הגיע זמן הגאולה, משום שהמטה רומז לעם ישראל, כפי שמצאנו שהקב"ה אמר למשה שכל שבט יקח מטה ויניחום באוהל מועד, וכל שבט ושבט יהא כלול במטה אחד. ומטה האלקים שביד משה היה רומז וכולל לעם ישראל בכללותו. ואחר כך, כשהושלך המטה ארצה נהפך לנחש, לרמז על חטא לשון הרע, וכמאמר חז"ל (ערכין ט"ו ע"ב) שלעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אל הנחש ואומרות לו, מה הנאה יש לך בנשיכתך, ואומר להם הנחש ומה יתרון לבעל הלשון. ואחר כך חזר הנחש להיות מטה כבתחילה, לרמוז לפרעה שעם ישראל כבר תקנו את מעשיהם ושוב אינם נגועים בחטא לשון הרע, ולכן יכולים לצאת מארץ מצרים, וכבר אין סיבה שיהיו משועבדים ונשלם תיקונם.
ומצאנו שכח ההרס של לשון הרע הוא גדול מאוד, ובעזרתו הרסו דתן ואבירם את הדבר החשוב ביותר שיש לעם ישראל, את אמונת החכמים. שהרי כל דרך קבלת ומסירת התורה היא ע"י החכמים, ומכח האמונה שכל דבריהם אמת, ואם מערערים על דברי הרב א"כ בעצם מערערים על דברי הקב"ה, ולכן אמרו חז"ל (סנהדרין קי ע"א) שכל המהרהר אחרי רבו כאילו מהרהר אחרי השכינה. ואין לך שלימות בעם ישראל, אלא כאשר הם שומעים והולכים אחרי רבותיהם ומנהיגיהם. ואת כל המעלה הזו שהיתה לעם ישראל, את כל היופי וההדר שיש כאשר העם הולך אחרי המנהיג, אחר האיש שעל העדה שהוא עיני העדה שמורה ומתווה את הדרך, את הענין המיוחד וההכרחי הזה הרסו דתן ואבירם בעזרת לשונם, וע"י לשון הרע שדיברו על משה רבינו, הגיעו למצב של מחלוקת והרס בעם ישראל.
צריכים אנו להתחזק בשמירת הלשון, ומתפללים אנו בכל יום "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה", וזו תפילה קדומה שהקדמונים היו מתפללים אותה כמובא בגמרא (ברכות יז ע"א), ואדם חייב לשים על ליבו ולנצור נפשו מחטא ועוון חמור זה, ואמרו חז"ל (ערכין טו ע"ב) שלשון הרע חמור יותר מג' עבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וצריכים הרבה תפילות ועצות כדי להנצל מחטא הלשון. ואמר החכם מכל אדם מוות וחיים ביד הלשון (משלי יח), וע"י דיבור קטן אחד של האדם יכול לגרום מיתה לזולתו. ובזכות שמירת הלשון נזכה לגאולה, וכשם שעם ישראל לא נגאלו ממצרים עד שתקנו את לשונם, כך נתאמץ ונתגבר לתקן ולנצור לשוננו, ועל ידי כך נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.