יהודית בקרמן צויקר (64) הייתה אלמנה מגיל צעיר מאוד 26.5, אם לשניים שגידלה את שני בניה לבדה, אבי וארז ונישאה בשנית ליוני לפני כ- 18 שנה שאימץ אל ליבו וחיקו את בניה.

אבי בקרמן - נולד באשדוד, שירת בחיל האוויר בדרגת רב סמל ראשון, נפל ב-27.3.02 כשהיה בן 25.5 כשנרצח במלון פארק בנתניה בערב חג הפסח בשנת 2002. הוא היה מכונאי מוטס שתכנן לצאת שנה לאחר מכן ללימודים. כשסיים את הקורס הצבאי וקיבל את הכנפיים המשפט הראשון שאמר לאמו יהודית: "אמא, הגשמתי את חלום חיי". ברקע התנגן השיר "עוף גוזל" שעד היום, בדיעבד הפך לשיר שמקשר אותה אל זיכרונה וקיבל פירוש עמוק יותר עבורה. אבי, עד יומו האחרון היה צולל ומדריך צלילה וסחף את כל חבריו אל האהבה הזו. ביומו האחרון לפני שנרצח בפיגוע הוא נסע לתת תעודות סיום ומתנות לחג לחבר'ה שהדריך.

בימים ההם יהודית ובעלה יוני התגוררו בנתניה, כשמרפסת ביתם פנתה אל מלון "פארק" בנתניה. יום לפני ליל הסדר אמא של יהודית נפלה ושברה את מפרק הירך. יהודית עבדה ביישוב צורן ולא הצליחה להשיג אותה בטלפון. ביקשה מבנה הצעיר ארז שיחפש אותה. הוא מצא אותה בביתה על הרצפה לבדה, והתברר שכך הייתה מוטלת כשמונה שעות. ארז לקח אותה לצילום ומשם פינו אותה לבית החולים 'קפלן' ושם שהתה לקראת ניתוח וכך הבינה יהודית שתחגוג את ערב החג יחד עם אמה בבית החולים.

אבי גר באותה העת עם גיל- לי בת זוגו. השניים יצאו יחד שבע שנים ונפגשו לחגוג את החג במלון "פארק" יחד עם 13 איש מבני משפחתה.

כשעזבו את בית החולים בערב החג ארז, הבן הצעיר, חייג ליהודית ושאל אותה היכן הם. היא סיפרה שיצאו מבית החולים לכיוון נתניה ואז התוודעו לכך שאירע פיגוע בנתניה. בתחילה לא היו פרטים מלבד העובדה שזה התרחש בבית מלון.

בכל פיגוע שהיה בארץ אבי וארז היו מחייגים אליה ומספרים לה שהם בסדר, רק כדי להרגיע אותה לגבי מצבם. היא מיד ניסתה לחייג אליו אולם לא היה מענה, אלא שהיא באופטימיות ובטחון תיארה לעצמה שהוא סביר להניח בין המחלצים ואינו זמין כי לבטח הורידו את הקווים.

"הכבישי היו פקוקים וירד מבול", מתארת יהודית את הנסיעה באותו לילה קשה.

"אבי חייג אלי בשעה 19.10 שהגיעו למלון ואיחל חג שמח. הפיגוע אירע שתי דקות לאחר מכן בשעה 19.12", מספרת יהודית.

כשהגיעו לנתניה והתקרבו לביתם לא נתנו להם להתקרב ולבטח לא להיכנס למלון. הם כל הזמן חייגו למוקדים ושאלו לגביו, לא נתנו להם פרטים.

"נסענו לבית החולים לניאדו בנתניה. הופיעו שם תמונות. חייכתי כי הוא לא הופיע בתמונות. בדיעבד התברר שאלו שהראו את התמונות שלהם היו פצועים וכל השאר לא הופיעו. הייתי בטוחה שהוא עדיין מחלץ. אף אחד לא ידע מה קורה. בתחושה שלי הייתי בלחץ, לא ידעתי בדיוק מה קרה אבל בתוך תוכי לא העליתי על דעתי שקרה לו משהו. ככל שעברו השעות והעבירו אותנו מבית החולים למשטרה הלוך ושוב, לא קיבלנו מידע לגביו. יוני הלך לחפ"ק ואמר שהוא מחפש את הבן המאומץ שלו ותיאר כיצד הוא נראה, שם אמרו לו "קח את אשתך וסעו לאבי- כביר". במודעות הבנתי מה זה אומר אבל סירבתי להאמין ויתרה מכך, לא הסכמתי להיכנס לזיהוי. בני ארז נכנס לזהות אותו יחד עם קצין נפגעים. כשיצא אמר: 'תשמעי אבי יפה כמו שהיה יש לו שריטה קטנטונת מעל הגבה וזהו'. שאל אם אני רוצה להיכנס וסירבתי".


עד היום מייסרת את עצמה יהודית על הרגע בו קפאה ולא נכנסה לראות בפעם האחרונה את בנה בכורה. "ברמת ההיגיון ידעתי שאבי איננו, אבל תפקדתי "רגיל", למחרת נסעתי לספר לאחי ויחד נסענו לאמא שלי לספר לה".

יהודית הייתה כמו 'רובוט' שלוקח אחריות על כולם, זה עוד מגיל צעיר מאוד ומנגד מאוד מודאגת כל הזמן, קצת פולניה באופיה. "לא היה לי זמן ליפול כי אמא שלי הייתה בבית חולים", אומרת יהודית.

על מה שהתרחש באותו הערב במלון, מספרת יהודית מהעדויות שהגיעו אליה: "היו אנשים במלון שהתריעו שיש שם במלון אדם מוזר שמסתובב. הם בקושי הספיקו להתיישב. השולחן שלהם היה בכניסה, כך שכל בני המשפחה נפצעו. גיל- לי, החברה של אבי התחרשה באוזן אחת, איבדה את הראייה בעין אחת ויש לה רסיס בראש שלא ניתן להוציא. אחותה הצעירה שעמדה להשתחרר מהצבא ביקשה ממנה להחליף מקום וישבה ליד אבי לשוחח. אחותה ואביה נהרגו יחד עם אבי. שאר בני המשפחה גם נפצעו"

את אבי זיהו ראשון, הוא ישב זקוף על הכיסא עם ידו על האקדח. התברר שהוא ובן דודה של גילי שניהם שלחו את היד אל האקדח שכן זיהו ככל הנראה את הרוצח והתלבטו האם לשלוף אותו ולא הספיקו. מפני שישב זקוף לא מיהרו לטפל בו עד שאמא שלי גיל- לי ניסתה להחיות אותו בעצמה במקום.  אביה של גיל- לי היה במצב אנוש ונפטר לאחר יומיים. אחותה ואבי נהרגו במקום.

עד היום מתקשה יהודית לחזור לנתניה. אחרי הפיגוע חזרה יהודית לאשדוד, כאן גם נקבר אבי ז"ל בבית העלמין הצבאי.  אחרי השבעה הלכו למקום הפיגוע במלון פארק, אז הם הבינו כי באותו הלילה השומר בכניסה למלון לא היה בעמדה, אלא ביצע משימה אחרת.

מידי שנה מתקיימת צלילה לזכרו של אבי באילת, בדרך כלל מתקיימת בסוף חודש מאי בארגון של החברים מהטייסת. יש גל- עד בצורת כריש בתוך ה'סטיל' ומתארחים במלונות בחדרים שונים. עושים סופ"ש שלם שם וביום שבת תמיד מתקיימת הצלילה. "חבר מספיד, אני אומרת כמה מילים, צוללים, מדברים קצת... היה מאוד קשה בהתחלה אבל ההבנה שכולם מגיעים בשביל אבי, חשוב לנו להגיע. אני תמיד מופתעת מכך שהם תמיד מגיעים וזוכרים ולא מוותרים. מצטרפים תמיד חיילים צעירים, גם כאלה שלא הכירו את אבי. ממשיכים עם המסורת. זה לא מובן מאליו ויתרה מכך, החברים מהטייסת, מכונאים מוטסים, גם בצוק איתן היו מתקשרים לשאול לשלומנו ועושים סבב דאגה, כל אחד מרצונו".


אתם מציינים את ליל הסדר?
"מבחינתי זה מחוק. לפני שנתיים הנכד שלי רצה שאגיע לליל הסדר לבית ההורים של כלתי. ארז בני אמר שהילדים כבר מבינים ורוצים שאהיה שם. חשבתי לעצמי מה אני עושה לו - אין לו אבא או אחים. אספתי את עצמי והלכתי יחד עם יוני. לא רציתי שיהיה "לבד". הייתי מאוד מאופקת, חייכתי ושיחקתי עם הנכדים. השתדלתי שלא יהיו לי דמעות. שנה שעברה הלכנו גם כן ולגבי השנה... נחליט ברגע האחרון. בחרתי בחיים באותו היום. אני קמה בבוקר ואומרת היום יום טוב".

הזמן לא באמת עוזר?
"בדיוק הפוך. בהתחלה עוד הייתי מדחיקה ומדמיינת שהוא בצלילה או בצבא. היום אני מבינה שזו מציאות. אני מבקרת בתדירות עצומה בבית העלמין. עד לפני שנה, במקום שיחת הטלפון שהיה אומר לי "בוקר טוב אימוש", חוץ משבת- כל יום בשש בבוקר.

אני לא יודעת להסביר את זה. לפעמים אני מקבלת תשובות, ליטוף או חיבוק ממנו בחלומות. היו פעמים שהייתי אומרת לו שאם אני מפריעה שיגיד לי איכשהו. אני יושבת שם בשקט, מדליקה נר, משתפת אותו במה עבר עליי ביום לפני וממשיכה".

לזכור את אבי בקרמן

יש עמוד בפייסבוק שנקרא "לזכור את אבי בקרמן" המונה כ- 300 חברים אותו מתפעלת יהודית מידי יום לפעמים בשש השנים האחרונות. היא פורקת שם את כאבה, געגועים, סיפורים וזיכרונות.

"זה מקל עליי, אני מוציאה את כל התסכול, הגעגוע. אני מבינה שיש אנשים שקשה להם לקרוא הכל אבל העמוד הזה הוא שלי ועבורי, כדי להוציא הכל. בכל 1 במרץ אני משנה את תמונות הפרופיל שלי לתמונה של אבי. כל עוד אני חיה חשוב לי שאעשה הכל לזכור ושיזכרו אותו. לי מאוד חשוב שאבי יהיה נוכח כל הזמן. למרות שהוא נרצח הוא חי, מבחינתי הוא חי נמצא איתנו. אנחנו מדברים עליו כל הזמן", מספרת יהודית.

ארז בנה הוא התומך שלה, יודע איפה להציב לה גבולות. "יש לי הרבה "ירידות" ולשמחתי אני לא בולמת אותן אבל מציבה סף שאליו אני לא מגיעה. אני מרימה טלפון למי שזמין וקרוב או יוצאת לטיול בחוף הים יחד עם יוני בעלי. חוף הים מקשר אותי לאבי ולצלילה, זה מרגיע ונותן תחושה של שלווה, לשבת ולחשוב עם מבט אל האופק שלא ניתן למצוא בבית".

איך הצלחתם להתמודד ולשמור על היחסים?
"האמת שהספקנו להיות רק שנתיים נשואים לפי שהפיגוע קרה. הלכנו במשך שבע שנים לפסיכולוגית מטעם משרד הביטחון. היה ברור בהתחלה שאנחנו הולכים להתגרש, אבל היה חשוב לנו לא לפרק את ה'עסקה'. היה לנו מאוד קשה עד שהכרנו להתחבר יחד ולא רצינו לוותר, קיבלנו המון כלים איך להמשיך הלאה ולעבוד עם כל הקשיים".

את מצליחה לשמוח?
"אני שמחה ומאושרת היום, רואה עצמי כאדם שמח. אבי נמצא איתי כל הזמן אבל מצד שני הוא לא נמצא פיזית ויש מי שנמצא פיזית- מגיע לארז שתהיה לו 100% אמא וגם לי מגיע את עצמי, אבל אין שמחה שתהיה כפי שהייתה לפני".

למה את הכי מתגעגעת?
"קשה להתמקד ולומר למה בדיוק. לטלפונים, לזה שהיה קורא לי "אימוש", על הכתף ועידודים כשהייתי מודאגת. היה לנו חיבור טוב עוד מגיל צעיר, הבית היה תמיד של החברים וכולם היו באים, הרבה חוויות משותפות ביחד. הכל חסר".