גופמן נולד בבלארוס. עלה לישראל בשנת 1990, ועבר להתגורר באשדוד. למד בבית הספר אורט ימי אשדוד. כיוון שסבל מניכור ואלימות מקרב תלמידים אחרים בבית הספר החל באימוני אגרוף ואף דורג במקום השני בארץ.

ב-1 ביולי 2020 הועלה לדרגת תא"ל ומונה למפקד אוגדת הבשן. במהלך תפקידו הוביל קו התקפי כנגד המאמץ האיראני להפוך את רמת הגולן הסורית לחזית נוספת כנגד ישראל שכלל מבצעים חשאיים ופשיטות קרקעיות.

תא"ל גופמן, בן ה-46, תושב אשדוד, נשוי ואב לשלושה ילדים, מפקד המרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים. הוא קצין צה"ל בדרגה הגבוהה ביותר שנפצע מאז פרוץ המלחמה. הוא היה מהראשונים שהגיעו לשדרות בשבת 7.10 - הוא זינק מביתו באשדוד הישר לתוך האירוע והגיע לשדרות בשעה 07:15.

הוא מכונה בצה"ל "סוס דוהר", בשל חתירתו הבלתי מתפשרת למגע ולהכרעה.

בנעוריו בעיר אשדוד הוא התמקצע באגרוף ואף דורג במקום השני בארץ למשקלו. "מאמן האגרוף שלי גרם לי לשנן את המשפט שהפך למוטו בחיים שלי: 'כשבא איום או אתגר, אתה לא עוצם עיניים'. הוא הקפיד שלא נעצום עיניים בקרבות, כשהיריב מכה" - סיפר בראיון.

כמפקד חטיבת עציון הוא התמודד עם פיגועי הסכינים בטרמפיאדות ובסופרמרקטים. בתפקידו הבא כמפקד חטיבה 7 של השריון, הוא הדהים את צמרת צה"ל - בכנס בנוכחות מאות קצינים בכירים עלה לבמה גופמן, אז אלוף-משנה, ואמר לבכירי הצבא: "אתם לא מפעילים אותנו. יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, ועיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה".

הרמטכ"ל, שעלה לנאום לאחר מכן, התרשם עמוקות מהדברים. "אני מתחבר לכל מילה" - השיב, "הדרג של המג"דים והמח"טים צריך לרקוע ברגליים כדי שיפעילו אותו".

באירוע נוסף, כשלא היה שבע רצון מתפקוד צוות טנק בחטיבתו, הוא הפיץ מכתב חריף ללוחמים: "הציפייה הבסיסית מכל לוחם הינה לחתור למגע, לנוע קדימה ולהסתער באומץ לב עד כדי חירוף הנפש. אין מקום בחטיבה ללוחמים לא יוזמים, לא נועזים. אין מקום בקרבנו לפחדנות".

ב-7 באוקטובר הוכיח תא"ל גופמן שנאה דורש, נאה מקיים:

בבוקר מתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023, הוא נסע מביתו באשדוד לשדרות לאור דיווחים על חדירת מחבלים. הוא אסף איתו מספר מתנדבי משטרה וחתר למגע עם המחבלים. בצומת שער הנגב הוא נתקל במחבלים, פגע בשניים, ונפצע קשה בברכו בחילופי האש שהתפתחו.

גופמן משחזר את אירועי השבת של ה-7 באוקטובר, שבה חדרו מחבלי חמאס ליישובי העוטף:

"הייתי בבית, באשדוד. התעוררנו לרצף של אזעקות. הבנתי שמדובר ברצף חריג והתקשרתי לפיקוד דרום. מהשיחה איתם הבנתי שלא מדובר באיזושהי יוזמה שלנו, ושמדובר באירוע גדול. החלטתי לצאת מהבית ולהגיע לעזור באוגדת עזה. לבשתי את המדים, לקחתי את הנשק, אספתי את הנהג שלי ודהרנו לשם.

מחבריי במשטרה הבנתי שיש חדירת מחבלים לשדרות. אמרתי לעצמי 'אוקיי, ניסע לשם'. תחושת הבטן שלי אמרה לי לא לנסוע דרך צומת יד-מרדכי, הדרך הצפויה והרגילה, אלא מסביב, דרך ג'וליס וברור-חיל, וכך הגעתי.

מתוך תחקור של מתנדבי המשטרה שפגשתי בצמתים בדרך הבנתי שיש רכב לבן שנוסע ומתוכו יורים על אזרחים. הייתי בדילמה: האם לחזור לאחור, לארגן כוחות ולחזור לשדרות מוכן ללחימה, או להיכנס ולחפש את המחבלים? ואז קיבלתי הודעות לטלפון שיש כנראה חדירות בעוד כמה מקומות. הבנתי שבכל שנייה שהמחבלים בעיר הם רוצחים אזרחים, והחלטתי לא לחכות. ללכת קדימה.

התחלנו להתקדם בתוך העיר, מצומת לצומת. חלק רגלית וחלק ברכבים. כוח קטן – אני וכמה מתנדבי משטרה שאספתי. כשהיינו ליד מכללת ספיר, זיהיתי כמה דמויות בצומת שער הנגב. בגלל שחששתי מירי דו-צדדי, ולא ידעתי מרחוק אם אלה שוטרים או מחבלים, לא פתחנו באש.

המחזה בצומת היה סוריאליסטי: מלא מכוניות בוערות, עשרות מהן מפויחות, אזרחים הרוגים על הכביש. רציתי להפתיע את הדמויות שראיתי ולא להגיע ישירות מולן. ירדתי מהמכונית, המשכתי ברגל, ומתנדבי המשטרה נסעו אחריי.

כשהגעתי למרחק של כ-150 מטרים מהדמויות הבנתי שאין ברירה ושאני הולך להיחשף. צעקתי 'היי', ואחד מהם פלט צעקה בערבית ופתח באש. יריתי מקבץ לכיוון שלוש הדמויות. שתיים מהן נפלו. המשכנו בקרב איתם, ואז התחלנו לספוג אש מעוד כמה כיוונים.

אתה לבד, אין אף אחד אחר בשטח, אתה מבין שבכל דקה שאתה מחכה עוד אזרחים נרצחים, אז אין פה שאלה. רק אחרי שמבינים את היקף התמונה, את המחיר ששילמנו, ואת הכמות הבלתי נתפשת של מעשי הגבורה שהיו בלחימה, אפשר לקלוט מה היה שם.

ספגתי קליע בירכי השמאלית, חילצתי את עצמי לאחור, ומשם הפינוי שלי נוהל על ידי רב-סרן עומרי קזדו, שגם הוא, כמוני, פשוט קפץ מהבית בתושייה גדולה כששמע על האירוע. הוא שם לי חוסם עורקים, חילץ אותי לכיוון אשקלון, ושם העביר אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים ברזילי. הוא חזר, המשיך להילחם, נפצע גם, ועכשיו הוא שוכב כאן שני חדרים לידי".

גופמן עבר שלושה ניתוחים ברגלו הפצועה והוא נמצא לפני ניתוח רביעי. הוא מתכוון מיד לאחר ההחלמה לחזור לשרת בצבא.

את נקודת האור באסון הכבד רואה גופמן בהתנהלותם של אלה שבלמו את המשך חדירת המחבלים:

"מערכת אחת קרסה' ובמקומה, כעוף החול, קמה מערכת מבוזרת של אזרחים, מפקדים, שוטרים וחיילים, שהצליחה לבלום את המחבלים ולקנות למערכת הגדולה שקרסה זמן להתאושש. כוחות קטנים, מעורבים, שהתארגנו באופן עצמאי. בלי המערכת המבוזרת הזו, המחבלים היו מגיעים עמוק יותר. עם כל הצער והכאב הנורא, יש כאן גם במה להתגאות.

בבסיס שלי אין מפקד אחד, קצין מטה אחד, שלא קפץ, נלחם, עם סיפורים פי עשרה משמעותיים משלי.

אני גם מקבל מאות, אם לא אלפי הודעות, לטלפון הנייד שלי, מאנשי מילואים שהתאמנו אצלנו במל"י בשנה האחרונה. הם מדברים על כך שלזה בדיוק התכוננו, למלחמה רב-זירתית. הם מלאי להט, רוח לחימה וביטחון עצמי".

ואנו מצדיעים לתת האלוף שהוא אלוף ששומר על הבית שלנו