"מרוץ הצבי" הוא שמה של תחרות ארצית לכתיבת סיפורים מקורית של ילדי החמ"ד. מדי שנה משתתפים בתחרות מאות תלמידים מרחבי הארץ וקברניטי התחרות מציינים כי רמת הסיפורים עולה משנה לשנה. מסגרת התחרות מהווה הזדמנות לקידום תהליכי כתיבה יצירתית בקרב התלמידים.

בסיומה של התחרות נבחר מספר מצומצם של סיפורים מכל מחוז וחמשת המובחרים שבהם מעפילים לשלב הגמר הארצי. השנה זכתה התלמידה שירה רות צור הלומדת בכיתה ו' בבית ספר חב"ד באשדוד בתחרות המחוזית, ולאחר מכן העפילה בהצלחה מרובה עם ארבע זוכות נוספות לשלב הגמר הארצי.

סיפורה של שירה מרגש ונוגע ללב, כפי שגם ניתן ללמוד משמו 'חופים הם לפעמים געגועים'. היא מתארת בו סיפור טרגי עמו התמודדה משפחתה כאשר דודתה החיילת, חופית אייש ז"ל, נהרגה בפיגוע באשקלון. היא פורטת את סיפורה העצוב, את התחושות והתובנות, וזורה גוונים של תקווה לעתיד טוב יותר. הסיפור עבר תהליך ליטוש מקצועי בהכוונתה של רכזת השפה בבית הספר, המורה הגב' שרה הבר.

ההודעה על זכייתה הגיעה בעיתוי מרגש ושמיימי לא פחות, שכן אתמול (ה' באדר) הוא יום האזכרה של חופית הי"ד.

המשפחה קיבלה את הידיעה על זכייתה של שירה בהתרגשות גדולה. בתגובה על הזכייה כתבה אמא של שירה למורה : "את לא תאמיני, אני מצומררת. היום ה' באדר זה יום האזכרה של חופית. היום לפני 23 שנה קרה האסון. והיום התקבלה ההודעה על זכיה. זה כנראה אות משמים שחופית גאה בשירה שלי שמעולם לא הכירה". 

לכבוד הבשורה המיוחדת נערך בבית הספר טקס חגיגי. תלמידות כיתה ח' מחופשות לחיילי משמר המלכה ניגנו בחצוצרות ניגון נצחון כששירה, התלמידה הזוכה, פוסעת על שטיח אדום אל עבר הבמה לקול תשואות התלמידות.

במהלך הטקס הוענק לשירה 'גביע' ושי מיוחד ממשפחת בית ספר 'חב"ד אשדוד' הגאה בה על התהליך שעברה ועל הזכייה המוצלחת. את הטקס חתם מנהל בית הספר, הרב פנחס מנדלסון. "הזכייה בפרס הארצי היא אות כבוד לבית הספר על הישגיו הלימודיים במקצועות השפה בכלל ובכתיבה בפרט".

חופים הם לפעמים געגועים (החיבור המרגש - אנחנו מביאים אותו במלואו)

שירה רות צור / כיתה ו' ביה"ס חב"ד אשדוד

| לע"נ חופית בת רות שנהרגה בפיגוע באשקלון |

"ה' באדר. סתם יום של חול. לא שיערתי שיום זה יהפוך ליום השחור בחיי. בישלתי ארוחת
צהריים חמה. ריח האוכל נדף מהמטבח והתפשט בכל הבית. עוד מעט יבואו הילדים ויאכלו
כאוות נפשם, הרהרתי בסיפוק. שחף הקטנטונת בת הארבע תאכל מספר כפיות. חופית החיילת
האהובה המשרתת בצבא – חוזרת תמיד רעבה, ואף בני יחידי – גלי. הוא כבר גדול, בן ארבע
עשרה והמתבגרים תמיד רעבים. ימית שלי בטח אכלה משהו באוניברסיטה – לה אני לא צריכה
לדאוג.

לפתע נשמעו דפיקות חלשות על דלת הבית. מי כבר מגיע אלינו בצהריים? תהיתי ופתחתי את
הדלת. לנגד עיני עמד קצין גבוה בעל שער חום. הוא השפיל את מבטו. לצידו ניצבה חיילת דוממת
בסבר פנים עצובות. בין-רגע הבנתי מהי מטרת בואם, אך משהו בתוכי סרב להאמין ."מה קרה"?
שאלתי. הקצין לא ענה. מבוכה ניכרה בפניו. עיניו שוטטו על רצפת המפתן, תרות אחר מילים
מתאימות.

חשתי שחיי עצרו מלכת. כל מה שנאמר וכל מה שנשמע היה צליל עמוק וחלול שכמו עירבל את
האוויר. הם עמדו וגיבבו משהו ואני – כבר לא הייתי אני. חיי כבר לא היו חיים. הפכתי בשנייה
לבובה על חוטים. מישהו שם למעלה משך בחוטים אחרת ממה שתכננתי.

"זה לא יכול להיות"!, "זה לא אמיתי"! זעקתי. לא יכלתי לעצור את הבכי השוטף. הוא פשוט
טפטף ללא מעצורים. פתאום נפתחה הדלת – מיכאל בעלי נכנס ובחן את המתרחש, ובאחת ראיתי
איך שעולמו חרב. הוא איש נבון, לא צריך הרבה מילים כדי לפתור את החידה שנגזרה עלינו.
שתיקה, הלם, צרחה, ושוב שתיקה.

חופית נהרגה בתחנה שבצומת אשקלון. מחבל מתאבד שהתחזה לחייל צה"ל, לחץ על כפתור
והצליח לפוצץ את כל החלומות שנרקמו. היא חלמה לסיים את השירות הצבאי ולהינשא ליניב
שלה. היא חלמה לחפש היום שמלת כלה. היא חלמה לבנות בית ולגדל ילדים. היא – חלמה והוא
– ניפץ הכל בשבריר שנייה.

ימית נכנסה בוכה, קיבלה את ההודעה המרה באוניברסיטה, "מה? אחותי איננה? אין יותר
חופית? היא הרי כמו תאומה בשבילי". מררה בבכי קורע לב.

"מה? איך יכול להיות? למה היא"? כל השאלות נותרו באוויר. ללא תשובה.

מיכאל החל לדפוק את ראשו בקיר באין תשובות, מנסה לנער את ראשו ולקבלן בכוח. "קראתי
לילדיי ימית, חופית, גל ושחף – בשמות הים, בתקווה שנזכה לשפע של ברכה. ים של אהבה
ושמחה", אמר כשדמעות שוטפות את פניו. לפתע, שנינו התחלנו לצעוק. הרגשנו כיצד ספינתינו
מיטלטלת וחושבת להישבר. חשנו אבודים...

22 שנים עברו מהרגע ההוא שהספינה שלי כמעט טבעה בים השכול. לצד הפצע שותת הדם,
המשיכה השגרה להתנהל לה – השמש המשיכה לזרוח, החגים נחוגו במועדם. שחף בגרה וסיימה
את לימודיה, ימית התחתנה וכבר נולדו לה ילדים. גם שערי כבר הלך והלבין. אך אי שם עמוק
בנשמתי עדיין בוער כדור אש כואב ומדמם . בימים מסוימים הוא מתעצם ומכניע אותי, ובימים
אחרים הוא קטן ומפנה מקום לרגעים של נחת ושמחה, לחיים שהמשיכו, גם אם חשבתי לפני 22
שנים שעבורי הם פסקו".

סבתא סיימה את סיפורה, דמעות נקוו בעיניה, חשתי מחנק בגרוני. דמעה סוררת איימה לפרוץ
החוצה. לפתע ,נפגשו עיני בתמונתה של חופית שהייתה תלוייה בקיר שממול. ראיתיה בחיוכה
המיוחד, במבטה השלו, כאותו חוף מבטחים ששום סערה לא תגבר עליו. הרגשתי את חיבוקה
הגדול, יכלתי לשמוע את בקשתה.

"חופית מבקשת להמשיך לחייך", אמרתי לסבתא. סבתא אימצה אותי קרוב לליבה וחייכה
חיוך רחב, ושנינו הבטחנו למלא את בקשתה.