הטיילת חוף מדהימה באשדוד מזמינה  ליהנות מהליכה לאור שקיעה ובריזה ים תיכונית, אבל לפתע נולדו באשדוד גברים ונשים בוגרים ( שהיו בממש פדלעות)  שקמו מהספה הנוחה וממש החלו לרוץ ולרוץ.

קבוצות הריצה כבשו לפתע את רחובות אשדוד וישראל בכלל. מאז, נדמה שכל אחד ואחת יכולים להפוך כך באמצע החיים לאצנים חובבים ו"לדפוק" ריצה של עשרות ק"מ כאילו היה זה דבר שבשגרה.

מעבר לעניין הבריאותי, התחושה שריצה בקבוצה הפכה לטרנד חברתי שרק צובר תאוצה כשעוד ועוד אנשים מצטרפים לחגיגה הספורטיבית, בהם גם אלו שמעולם לא העלו על דעתם שאי פעם יעשו זאת והיום הם רצים חצי מרתון ויותר.

אז מה כל-כך מיוחד בספורט הזה שגורם לבן אדם לקום פתאום באמצע החיים ולרוץ כאילו אין מחר? יצאנו לבדוק

מאמן הכושר איציק שעבן, נשוי ואבא לשלושה, שקל 130 קילו כשהתחיל לרוץ. אל המשקל הזה הוא הגיע תוך שנה בלבד במהלכה עלה 50 קילו. באותם ימים חבריו לעבודה באבטחת הנמל יצאו למרוץ והוא החליט שהוא עושה הכל כדי להצטרף אליהם.

כדי להגיע מוכן, הוא הצטרף לקבוצת ריצה – אז התרחש הניצוץ שהוביל אותו לרדת עשרות קילוגרמים ולאמן היום מספר קבוצות ריצה בעיר ומחוצה לה, שכוללות ביניהן קבוצת ריצה לאימהות ופרויקט מיוחד אפילו לילדים. היום, בגיל 33, הוא אף יוצא לדרך חדשה כיועץ לעסקים בתחום.

"אני חושב שהיום, אולי יותר מתמיד, אנשים מבינים שתחום הריצה לא מיועד רק לאנשים רזים ואתלטים" – הוא אומר. "לא שלא הייתי צריך רגע לנשום עמוק כשהתחלתי לרוץ עם משקל של 130 ק"ג, אבל הבנתי שזה אפשרי".

"אז נכון, ההתחלה הייתה יותר קשה וההתקדמות קצת יוצר איטית, אבל כאן נכנסת לתמונה הקבוצה. כשאתה רץ בקבוצה אתה חלק מחבורה שתמיד מדרבנת ודואגת שאתה מתקדם, שטוב לך ואתה נהנה גם מהתהליך, וזה מגיע גם מהמאמנים וגם מחברי הקבוצה".

מעבר להיותו מאמן פעיל בעיר, איציק ידוע כמי שמשלב בהצלחה את עולם הריצה עם ערכים חברתיים. בין היתר הוא הוביל ויזם את מרוץ החיים ביום השואה, מרוץ לזכרו של הגיבור יוחאי אלקיים ז"ל, מרוץ לניקיון החופים ופרויקט העצמה לבני נוער בעזרת ריצה המוכר ע"י משרד החינוך.

כששאלנו בנוגע למניע, הוא השיב: "אני חושב שאולי כדי להשאיר איזשהו חותם ולהשפיע לטובה, וגם להראות לדור ההמשך שאפשר גם אחרת, שלא הכל זה כסף בסופו של יום. מבחינתי אם מישהו בזכות אחת מהפעילויות האלו החליט לקח את עצמו בידיים והתחיל לרוץ – אני את שלי עשיתי".

הילה נובוטוני, אמא ל-3 בנות, פסיכולוגית תושבת אשדוד, לא ערכה ריצה מעולם כשלפתע משום מקום בגיל 35 היא החליטה להתנסות והצטרפה לאימון בקבוצת ריצה של איציק שעבן. זמן קצר לאחר מכן אביה נפטר, והריצה הייתה עבורה למקום מפלט והיא הלכה והשתפרה.

היום, בגיל 40, הריצה הפכה עבורה לאורח חיים של ממש, לאחר שקבעה לעצמה הישג מרשים כשרצה חצי מרתון לראשונה לפני כשלוש שנים. במרתון תל אביב הקרוב, אגב, היא מתכננת לעשות זאת שוב.

מה שהניע אותה מלכתחילה להצטרף לקבוצת ריצה, היה הרצון לשמור על כושר. "הריצה בעיניי זה דבר מופלא כי אתה לומד להכיר את היכולות של הגוף שלך" – היא אומרת. "המון פעמים אתה חושב שהגעת לקצה גבול היכולת, אבל אז אתה מגלה שיש לך עוד קצת לתת".

"כפסיכולוגית אני חושבת שהריצה, חוץ מהפן הבריאותי ומזה שהיא נותנת לך איזושהי תחושת מסוגלות, היא מייצרת גם חוסן ומהווה תרפיה לנפש" – היא מוסיפה.

לדבריה, "לריצה בקבוצה יש המון כוח, היא מרימה, מחזקת ומעודדת אותך, וזה בא לידי ביטוי במיוחד סביב המרוצים או מחנות האימונים. כולם מתאמנים יחד וכשאתה חווה איזשהו משבר עם עצמך, החוויה של ה"ביחד" היא הרבה יותר משמעותית, יש משהו שקושר ביניכם".

"במהלך ריצה יכולים לצוץ המון משברים" – היא מוסיפה, "אבל כשמישהו רץ איתך והחוויה היא משותפת, הוא איתך ומעודד אותך ואתה מרגיש את הנוכחות שלו".

גם מעצב השיער חיים אוזן, נשוי ואב ל-3, לא רץ מעולם כשפתאום באמצע החיים, סביבות גיל 44, הוא החליט לטפח לעצמו אורח חיים בריא והתחיל לרוץ ולהתאמן. בעיניו, סוד הקסם של ריצה בקבוצה הוא הגיבוש, והמוטיבציה והתמיכה שחבריה נותנים האחד לשני במהלך האימונים.

"לרוץ בקבוצה זה לרוץ בסביבה מנצחת. השאיפה למצוינות ולהצלחות במרוצים ובתחרויות מורגשת תמיד וזה מדרבן אותך" – הוא אומר ומשתף כי מה שדרבן אותו לתת את הכל בהתחלה ולא לוותר, היו אנשים שלא האמינו בו.

היום חיים כבר הפך למאמן בעצמו לאחר שסיים קורס מאמני ריצות ארוכות בקמפוס "שיאים" באוניברסיטת תל-אביב. בינתיים, הוא מכוון למקומות גבוהים הרבה יותר. "אני רוצה להגיע למרוצים של 100 ק"מ ויותר" – הוא אומר. "החלום לעשות את מרוץ מספרטה לאתונה שעורך 274 ק"מ".