הציבור בעזה אמנם מאס במצב, אך הם לא מבקרים את מי שתוקף את ישראל שכן אין להם אור בקצה המנהרה למצב בו הם נמצאים -  אין שיפור במצב האבטלה ותשתיות המים והחשמל וכל הסלמה רק מרעה את מצבם...אבל לפחות מעניקה להם תחושה שהם נלחמים על כבודם. הם מבינים שמשהו צריך לקרות. אבל זה לא קורה.

האפשרות היחידה שנגיע למצב של נורמאליות תהיה כשבעזה המצב יהיה נורמלי ובעיקר שיהיה להם מה להפסיד.

מבחינה ביטחונית ישראל אבדה את ההרתעה. מבחינה חברתית אין להם תקווה - למרות ההבטחות שבזמן רגיעה יהיה טוב יותר לתושבים מצבם ממש לא השתפר.

ההרתעה האמיתית הגדולה והאחרונה:

"צוק איתן", היה הסבב הקשה והעוצמתי ביותר שישראל ניהלה עד היום ברצועת עזה. הזיכרון הטראומתי של תגובת צה"ל היה טבוע עמוק בתודעה העזתית מה שהביא למספר שנים שקטות.

אבל מאז ההרתעה התפוגגה - כשהחלו טפטופי הירי שבדקו את תגובת ישראל וארגוני הטרור גילו שישראל לא מגיבה בעוצמה. מסבב לסבב נהנו ארגוני הטרור להתרברב ביכולת שלהם להרתיע את ישראל מהם. כל ארגון טרור קטן שרצה לעשות רושם כביר בעזה – הראה הכיצד הוא יכול להשבית את מדינה שלמה בת 10 מיליון ישראלים ברגע אחד ולארוך זמן משבש חיים שלמים של תושבי הדרום – וישראל לא מעזה להגיב. או שמגיבה באופן לא כל כך מכאיב.

החמאס והגיהאד למדו שמשתלם לתקוף את ישראל, התוצאה של כל סבב לחימה היו מתנות והישגים – כסף, הקלות והרבה כבוד.

עובדתית, השנים האחרונות מתאפיינות בהידרדרות גוברת, ובכל מערכה היה ברור שמערכה נוספת היא רק עניין של זמן.

מהו הפתרון?

המצב האזרחי הוא מקור המתח העיקרי. אין להם מה להפסיד והפתרון נעוץ בכך שיהיה להם מה להפסיד.

12 שנים חלפו מאז ביססה חמאס את מרותה ברצועה, וישראל עדיין לא גיבשה מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח ביחס לזירה הזאת. יש קונצנזוס בישראל שאין טעם בכיבוש הרצועה, לא זאת בלבד, ראש הממשלה וראשי הבטחון מצהירים זאת שוב ושוב מעל כל במה ומיקרופון ומה לא ברור שהאוייב מפנים שאין לנו פתרון.

אז איך יוצרים הרתעה אם אין חשש מכניסת ישראל לעזה?

הדרך היחידה היא לגרום לכך שיהיה להם הרבה מה להפסיד בכל התחממות ולו הקטנה ביותר.

יש לבחון יציאת פועלים עזתים לעבודה בישראל, קידום רחב של פרויקטים אזרחיים שיצרו עבודה וישפרו פלאים את רמת החיים בעזה, וכן הקלה במדיניות התנועות של תושבי הרצועה.

במקביל כנגד כל ירי לעבר ישראל – התגובה צריכה להיות כפולה ומכופלת לתגובות אליהם הורגלנו עד כה. היא חייבת להיות אכזרית ומרתיעה. מאוד אכזרית. בשכונת המזרח התיכון זאת השפה המדוברת והמובנת. השפה הארופאית מובנת להם כהפגנת חולשה.

לא זו בלבד שהתגובה תהיה אכזרית פיזית - על כל ירי בודד, יעצרו מידית כל הדברים הטובים שנתנו והפגיעה באיכות ורמת החיים תהיה מורגשת ומידית. בלי הנחות, בלי לגמגם.

המטרה היא מצד אחד לייצר הרתעה אך ביד השנייה להציג תקווה - אם ישראל תייצר לעזתים תקווה לעתיד, ניתן יהיה ליצור שינוי פנימי ברצועה, בעיקר מצד בני הדור הצעיר שהניכור בינם לבין הממשל האסלאמי הולך ומעמיק, ופורץ מדי פעם בגלי מחאה. התפרצות מחאה עממית רחבה נגד ממשל חמאס - שלא מציג כל אופק לשני מיליון תושבי עזה – היא תרחיש אפשרי שיש לכוון אליו וליצור אותו בחוכמה רבה.