"כלוב של זהב - זו ההגדרה המדויקת לתקופה הזאת שעוברת עליי. בעצם, היא כבר הפכה לשגרת חיים.

מרגישה כמו ציפור. ציפור כלואה שרק רוצה לעוף, להרגיש משמעות, להיות מאושרת, להרגיש חופשיה, לחלום בגדול ואולי אי פעם להגשים ולמצוא תכלית לקיומה מהמקום הכי פשוט ועמוק שיש. בקיצור, למצוא מקום שיעניק באמת מקום.

נולדתי לגוף הזה, גוף שבתוכו קיימת נשמה שרק רוצה לחיות ומחכה להתגלות, לפרוץ גבולות, לשבור מוסכמות ולעוף על העולם. ליפול, לקום, להיכשל ולהמשיך לנסות. להישבר, לבכות, להתייאש, לחפש תשובות לשאלות, לא תמיד למצוא אבל לדעת שבסוף תגיע".

הגוף הזה הוא ה"כלוב" שנקלעתי לתוכו. לפעמים בצבע אחיד, לפעמים משתנה, ולא מעט פעמים הופך שחור. הכנפיים שלי כלואות בתוכו גם ברגעים שהופך לזהב.

הגוף הזה הוא התיקון שלי. הרי קל יותר להסתכל במבט ראשוני, כי את הנשמה לא באמת כולם רואים ולפעמים פשוט בוחרים שלא לראות.

יותר ממה שהנכות מגבילה אותי, העולם הזה מגביל הרבה יותר וגורם לדברים להיות קשים פי כמה. כאילו הקיים לא מספיק מאתגר כשלעצמו.

לרוב, זה פשוט יותר להגיד "זה מורכב מידי" או "עזבי, זה לא יעבוד".

לגרום לי מגיל קטן לצאת מחוץ לעיר בשביל מסגרת...זה הכי קל להכניס למסגרת. "היא נכה, אז נשים אותה עם נכים. מה זה משנה בכלל דברים אחרים אה?".

מסתכלים על ה״למה״ ולא רואים את ה״איך״.

אולי מספיק עם זה? אנחנו לא תמונה, לא משנה באיזה מסגרת.

אם אנחנו חיים בתבניות של עצמנו איך נצליח לראות מעבר?

לעשות קמפיינים "משלבים" עלאק של "כולם שווים", וברגע שבאמת צריך את השוויון הזה הוא לא קיים. ואתה? אתה הופך לשקוף.

יודעים לדבר אבל מתחמקים מאחריות.

אחרי שיוצאים לעולם האמיתי מגלים כמה זה עולם משוגע. ופתאום אתה בכלל לא נכה. איזה קטע. מה שהיה מגיע לך אז, כנראה שהיום כבר לא. ואם לא צעקת את הדברים הם לא יקרו, וגם אז זה לא תמיד עוזר.

מסגרות לכאלה שברמה אחרת ממני יש בשפע, אבל איתנו כנראה לא רוצים להתמודד, והאמירה של "זה מה יש" לא מצליחה להתקבל. לא אצלי לפחות.

כן, יש לי מה להגיד. כן, יש לי דעות ורצונות וחלקן נמצאות בפוסט הזה. כן, אני מגיבה לדברים. זאת אני ואני הרבה יותר מלשבת במקום שרק אעביר בו את הזמן, בזמן שהחיים רצים לי מול העיניים.

ושלא נדבר על גוף שהולך ודועך מרוב כעסים שמורגשים בגוף דרך טונוס אכזרי שלא מרפה, על חוסר רצון, אכילה רגשית ותקוות שווא שאולי הפעם יהיה אחרת, שבגלל צורך בסיוע פיזי אצטרך לוותר על צורך נפשי שחשוב לא פחות, אבל מה לעשות שלדרוש את שני הדברים זו כבר לגמרי הגזמה.

מטפלת? לא בדיוק הפתרון, כי אין מנוף נייד שהולך איתי בתיק לכל מקום, ולהרים בכלל לא בא בחשבון. אז אולי טיטול זה הפתרון?

ועל זה שמים חצי מהקצבה שבכלל לא מספיקה אם תרצה לשכור דירה, וגם אז היא לא נגישה...אז אם חיפשתי איך להיות עצמאית כנראה שאף פעם לא, לפחות לא איך שאני רוצה וחולמת.

"ביטוח לאומי לצידך ברגעים החשובים של החיים"...

סליחה על הניפוץ אבל כן, 2023 והעולם ממש, אבל ממש לא נגיש.

היה חשוב לי גם לדברים האלה לתת את הבמה (אל דאגה, רק הבמה כרגע במצבנו נחשבת להכי נגישה לשמחתי ולצערי וגם זה לא תמיד, אבל הכל זה עניין של איזון).

הגוף הזה זה השליחות שלי. מאז ולעולם מודה, למרות כל מה שכתוב כאן, גם על האין. זה בנה אותי והפך אותי למי שאני היום.

אני ציפור בכלוב של זהב".

הודיה שיקלי, בת 22 מאשדוד, נולדה עם שיתוק מוחין והיא מתניידת באמצעות כיסא גלגלים. לאור זאת ביכולתה לעבוד במשרה חלקית בלבד, אך היא מלאה באמביציה ורצון לעבוד ולהוכיח את עצמה.

היא מעידה על עצמה שהיא יודעת לעבוד עם מחשב, ומאמינה שתתאים לעבודות כמו הקלדת נתונים, שירות לקוחות או כל מענה טלפוני אחר. היא פתוחה להצעות גם של עבודה מהבית. "אתן את כל כולי אם אתם תתנו קצת מעצמכם, יש לי הרבה מה לתת ואני רק מחכה להזדמנות".

יש לכם הצעה/המלצה עבורה? מומלצים ליצור איתה קשר במספר: 050-8385707