הקשר החם והאוהב עד כדי הערצה שנוצר בין הודיה סולטן (18) שהגיעה לניתוח וטיפול מתמשך בבית החולים אסותא באשדוד, לבין צוות בית החולים, חוצה גבולות ולא מובן מאליו כלל. הוא מלמד שאחרי הכל, האנושיות מתעלה מעל הכל.

סולטן חולה מלידה במחלת ספינה ביפידה וכתוצאה מכך משותקת בפלג גופה התחתון.  הוריה גרושים ואימה שרק מתבגרת עם הזמן, כבר איננה יכולה לסעוד אותה. לכן, במשך 6 שנים היא התגוררה במוסד, מעין בית לנכים, שם היא מספרת, שחוותה לכאורה, אלימות מילולית ופיזית.

"עברתי מלחמה מאוד גדולה שאני לא מאחלת לאף אחד לעבור לפני שהגעתי לאסותא", היא אומרת ומוסיפה: "זה נושא מאוד כאוב וזו צלקת שתישאר לי כל החיים". סולטן מספרת שהתלוננה במשטרה וביקשה מהוריה שיוציאו אותה מהמוסד בו הייתה מאושפזת.

במשך שלושה חודשים טופלה סולטן בבית החולים אסותא באשדוד, ובין הצוות הרפואי לסולטן נוצר קשר מיוחד מאוד. "אמרתי להם - 'אני את המקום הזה לא עוזבת'."

מה גרם לך להרגיש כך?
"הצוות הרים אותי ועזר לי לצמוח מחדש. זה מתבטא בהומור, בצחוקים, באנשים, בטיפולים. האנשים שם - עטפו אותי בחיבוק."

איך בדיוק באה לידי ביטוי מערכת היחסים ביניכם?
"תראה, לטפל בילדה כמוני זה לא פשוט. כילדה שחולה במחלה הזו, זה קצת יותר מורכב וקשה - ישנה הרבה יותר אחריות מאשר טיפול בילד רגיל. תחשוב על זה שמקלחים אותך, מאכילים אותך, מדרבנים אותך, דואגים לך לחברה ומשמחים אותך."

איך החוויה הזו השפיעה עלייך למעשה?
"לא כל מטופל זוכה לקבל טיפול כמו שאני קיבלתי, ועצם זה שהייתי שם גרם לי ללמוד לעמוד ולהתעקש על מה שאני רוצה. זה היה בית ספר אחד שלם ואני אומרת את זה עם דמעות בעיניים - החשיבה שלי השתנתה והפכה לחיובית."

בימים אלו מטופלת סולטן בבית החולים השיקומי לוינשטיין שברעננה, בשאיפה שמשם תתחיל את חייה העצמאים. שם, בחצר בית החולים השיקומי, כשהיא ישובה על כיסא הגלגלים ומפזרת קריאות שלום וחיוכים לכל עבר, היא מעידה שעל אף היותה אדם שמח וחייכן, ישנם רגעים פחות נעימים, אך היא משתדלת להתמודד איתם בעצמה.

"אני לא רוצה להכביד על החברים שלי" היא אומרת, "גם ככה לכל אחד יש את הצרות שלו...אני מעדיפה בעיקר לשתף את המשפחה."

"זו ההתמודדות שלי" היא מוסיפה, "אני לוקחת בחשבון שבית חולים זה לא כיף חיים ובתוך זה אני מוצאת את הכלים שיעזרו לי לא לשקוע. עצם את זה שאני משקמת את המצב הבריאותי שלי אני משקמת גם את המצב הנפשי שלי."

ולאן תמשיכי מפה?
"ממש בימים אלו אני מוזמנת למוסדות שונים במטרה לבחון את מקום המגורים הבא שלי. שום דבר כמובן לא יחליף את הבית והמשפחה שלי" היא אומרת תוך שמוסיפה בחיוך רחב מתובל בצחוק: "הלוואי והייתי יכולה לגור באסותא". 

ומעבר לכך, יש תכניות לעתיד?
"כן. אני מתכננת לעשות שירות לאומי, בשאיפה כמובן שזה יהיה בבית החולים אסותא, כדי להחזיר להם על מה שהם עשו בשבילי ובהמשך אולי גם להיות מורה".

ד"ר מוטי עיני, סגן מנהל טיפול נמרץ ילדים בבית החולים אסותא באשדוד: "הודיה הגיעה לבית החולים עם רקע לא פשוט, לקחנו זאת בחשבון ושמנו דגש גם על המצב הנפשי שלה. כאמור, היה צורך לחבר את כל הקצוות ולגייס את כלל המערכת לשם כך. הייתי אומר שכרופאים וכמטפלים, זה מתפקידנו. הודיה המתוקה היא בחורה חברמנית, אני חושב שכל מי שרואה אותה יתאהב בה. אם היה בינינו קשר מיוחד, אני מניח שניסיתי לעזור לה מאוד והיא שמה לב לזה. כעת, היא מתחילה את חייה כאדם בוגר ואני מקווה שמכאן, דרך השיקום ברעננה, היא תתחיל את חייה העצמאים."