אי אפשר שלא לאהוב את אשר כנפו, איש אשכולות צנוע וחייכן הנוהג כבוד בבריות ומכריו ומוקיריו הרבים משיבים לו אהבה וכך היה בשבוע שעבר באירוע הוקרה שערכה לו עיריית אשדוד, כמחווה לפעילותו הענפה כסופר וחוקר.

אשר, מחנך שכיהן כמפקח בכיר על החינוך החברתי-ערכי של משרד החינוך, התפנה לכתיבה רק לאחר שפרש לגמלאות ומאז הוא כמעיין נובע. הוא נולד בשנת 1935, למד במוגדור ובקזבלנקה, והשתתף בחוג המקהלה המיוחד של בית הכנסת, ששימש כסות מוזיקלית לפעילות ציונית ענפה.

הוא אחד מ-13 ילדים, נינו של הרב יוסף כנפו שהיה מקובל וחיבר הרבה ספרים, ונכדו של הרב דוד כנפו, שכיהן ברבנות במוגדור. בשנת 1951 עבר אביו מבית לבית במוגדור כדי לשכנע את ההורים לשלוח את  הנערים עם שליחי עליית הנוער לארץ ישראל.

אשר ואחיו דניאל שכנעו את אביהם שגם הוא חייב לשלוח את שני בניו כדי להיות אמין. וכך הם הצטרפו לקבוצה. הקבוצה יצאה בשעת לילה לקזבלנקה, ומשם כעבור זמן למחנה בצרפת. שם חולקו הילדים בין התנועות הציוניות השונות. אשר ביקש להיות בתנועה דתית, והוא ואחיו נשלחו למחנה של הפועל המזרחי.

אשר סיפר שהיה נפלא, אך כשהגיעו הימים הנוראים התעקשו המדריכים שהתפילה תיעשה בנוסח אשכנז עם המנגינות האשכנזיות. זה מאד כאב לילדים. בארץ הם היו בהכשרה, וצורפו כחברת נוער לקיבוץ בני דרום, שם שהו שלוש שנים.

אשר המשיך במסלול של הדרכה וחינוך, עשה חיל במשרד החינוך, ורק בגיל מאוחר החל לשוב אל המנגינות, הנוסחים, והתרבות המרוקאית מבית אבא.

"צדיק אחד... גויה ירקה עליו. הוא קילל אותה: ומיד צמחו לה קרניים ולא יכלה להוציא את ראשה מהחלון עד שהתפלל עבורה". זהו אחד מהסיפורים שאשר כנפו אסף במסעותיו. במשך שנים ארוכות מתרוצץ אשר ברחבי הארץ ובעולם כדי לתעד את מה שנקרא בפיו "הזיכרון החי", קורותיה של יהדות מרוקו.

"אני הולך הרבה לראיין זקנים וזקנות, כל יום שעובר אנחנו מאבדים חוכמה וידע. אם אני שומע על משהו מעניין", אומר אשר בן ה-84, "שום דבר לא עוצר אותי. אני מגיע".

בשנת 1979 קיבל אשר כנפו שתי מזוודות. בתוך המזוודות היו כל כתביו של דודו - יצחק כנפו. "הדוד שלי היה ידען גדול, הוא היה משורר, סופר, צייר, צייר כתובות. הוא לא יכול היה לקבל את זה שקהילה כמו שלנו פתאום איננה, אין כלום. כל היופי שהיה שם הולך ונעלם".

כדי לנסות ולהציל את המצב, פרסם הדוד חוברת בשפה הצרפתית שנקראה מכתבים. יצחק כנפו היה העורך, הכותב והצייר של החוברת שנכתבה כולה בכתב יד. קהילת מוגדור חטפה את החוברת שהפכה לדו לשונית - עברית וצרפתית. יצחק כנפו הספיק להוציא 13 גיליונות עד שנפטר, אז קיבל אשר כנפו לידיו את המזוודות. לאחר שעבר על הניירות הוציא לאור שני ספרים שכתב דודו.

"משפחת הדוד ראתה בי מעין המשך שלו. הוא צייר כתובות, אז פתאום בקשו ממני לצייר כתובות. אני לא ציירתי כתובות מעולם אבל בגלל זה התחלתי לצייר. אחר כך ביקשו שאמשיך את החוברת שלו".

אשר אכן המשיך. עד היום הוציא 41 חוברות, אמנם בשם אחר - 'ברית' - אבל עם מטרה זהה: הצלת הזיכרון הקולקטיבי של יהדות מרוקו. לצורך כך הוא נוסע ומראיין זקנים וזקנות ואוסף חומרים מכל מקום אפשרי.

"לפני למעלה מעשור רציתי להפסיק עם החוברת. חשבתי להתמסר לדברים אחרים. אבל הרב ד"ר משה עמר מאוניברסיטת בר אילן אמר לי, 'אתה יודע שאין פתרון אחר ליהדות מרוקו', אמרתי 'אין פתרון?' 'לא', הוא אמר לי, 'אתה היחידי'".

את אירוע ההוקרה, שנערך באולם המופעים של מונארט-מרכז תרבות  פתח ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי במילים חמות. "זו גאווה גדולה להיות חבר שלך" – אמר, "בן העיר שלך וכראש עיר המכבדת את העשייה הספרותית הענפה שלך".

"מה נאמר עליך?" – הוסיף ראש העיר, "אתה מחנך, איש ציבור בפעילותך בעמותת 'זיו המערב' ובתזמורת האנדלוסית, סופר, משורר וחוקר- מסיכת חיים עשירה ושלושה דברים מאפיינים את יצירתך: העובדה שהתחלת לכתוב אחרי פרישתך לגמלאות. אתה מספר סיפורים נהדר המושך את קוראיו בשפה פשוטה, יפה, עשירה ומגוונת. אתה סופר של החיים עצמם והמאפיין השלישי-אתה אוהב אדם, שאינו מחמיץ הזדמנות לבטא את אהבתו והדבר ניכר בדמויות סיפוריך."

מיד לאחר מכן השר לשעבר, אהרון אבוחצירה עלה לבמה ובנימה מחויכת ומבודחת סיפר על היכרותו וחברותו ארוכת השנים עם אשר וריתק את הקהל בסיפוריו על חוויות משותפות מנערותם.

בתו של אשר, פרופ' שירה כנפו (48), חוקרת ישראלית למדעי המוח באוניברסיטת בן גוריון העומדת בראש צוות החוקר ומנסה למצוא תרופה למחלת האלצהיימר, תיארה בנימה אישית את תכונות אביה כדובר שפות רבות (עברית, ערבית, צרפתית, אנגלית, ספרדית), כאיש מצחיק הנוהג לחמוד לצון, כבשלן וכמי שאינו כועס לעולם.

בנו, פרופ' אריאל כנפו-נעם(49), העוסק בהתפתחות של אמפתיה והתנהגות בהקשר של תורשה והסביבה המשפחתית והעברת ערכים במשפחה וכן השפעה של תרבות במשפחה, דיבר אודות מקורות ההשראה של אביו בכתיבה של ספרו האחרון 'גשם נדבות', "מקורות ההשראה רבים הם: זה נוף ילדותו במרוקו וזו מרוקו המדומיינת שבזיכרונו או בסיפוריהם של אחרים. זה טקסט פיוטי הכתוב על מצבה מאובקת שנחפרה מהאדמה בבית העלמין במוגדור. זו החוויה שלו כעולה, והחוויה שלו כמורה, אך גם החוויה של עולים רבים אחרים והמהות שלו כאיש חינוך".

"אלה עשרות הסיפורים שאנשים סיפרו לו לאורך השנים, שמוצאים את דרכם בגלגולים שונים בין דפי הספר הזה" – הוסיף הבן, "אלה הסיפורים המבדחים של סבא והחלומות של סבתא. זו אימא חנה. מקורות ההשראה של אבא נטועים גם הרחק מגבולות מרוקו. ההשראה שלו מגיעה מאירופה של השואה (אני לא מכיר הרבה סופרים מרוקאים שכתבו כל כך הרבה על השואה), מתרבות המערב - ובעיקר צרפת - מהסופרים והמשוררים בעברית המודרנית, וכמובן המקורות היהודיים לאורך הדורות שחלפו."

את ערב ההוקרה, בהנחייתו של יעקב ארגמן, חבר אישי ומיוזמי האירוע, ליוותה מסכת אמנותית עשירה שכללה קטע מהפואמה 'חתונה במוגדור', שהוצגה על הבמות לפני כ-15 שנים: השחקנים חני בן שבת ולצידה אבי כהן הציגו קטע מההצגה וזכו לתשואות על הביצוע המרגש.

עוד הופיעו שיר יפרח והרכב נגנים מ'קהילות שרות', הזמרת נטע אלקיים ולצידה על הפסנתר המוזיקאי הנפלא עמית חי כהן וכמובן שמעון רגב, האשדודי הבלתי נלאה שהציג סיטואציות מבדחות מחיי הקהילה והעלה חיוך רחב ופרצי צחוק בקרב הקהל.

וכדאי לסיים קטע נוסף מדבריו של הבן, אריאל כנפו נעם, "במובן מסוים ההשראה היא שרשרת. כל אחד מאתנו יכול לקבל השראה ממישהו אחר, ובתמורה, אנחנו יכולים לתת השראה לאחרים וזו נתינה מושלמת, ללא עלות."