צילום פרטי

בגיל 25, חן ממן – הידועה בשם הבמה שלה, TINK – כבר יודעת בדיוק לאן היא הולכת.

המסע שלה בעולם האומנות התחיל בגיל 16 עם דף ועיפרון, אך מאז הוא התפתח למסע חוצה חומרים, סגנונות וטכניקות, כשהיא מחפשת את הדרך להגדיר את חותמה הייחודי.

המסע האומנותי: מחיפוש לסגנון אישי

חן גדלה ולמדה באשדוד, עיר שהיא מגדירה כ"מלאת וייבים צעירים וכיפיים, וגברים חתיכים". מאז ומתמיד נמשכה לאומנות, אך את הציור גילתה רק בגיל ההתבגרות. כשהחליטה להרחיב גרפיקה ועיצוב בתיכון, גילתה עולם חדש בו יכלה "ליצור חיים על דף ריק".

מהשרבוטים הראשונים בעיפרון, דרך ריאליזם מדויק ועד לחומרים בלתי שגרתיים – חן בחנה כל אפשרות כדי למצוא את הקול האומנותי שלה.

"אמרתי לעצמי שאני הולכת להשתמש בכל חומר שקיים בערך, עד שאפתח לי סגנון אומנותי כדי שכל מי שיראה ציור שלי יגיד: 'הא, זה של חן'."

לאורך השנים חקרה שיטות שונות – מעפרונות גרפיט, עפרונות צבעוניים, אקריליק, ציור על קנבסים ולוחות עץ, ועד הוספה של שכבות אפוקסי ודיו אלכוהולי. חן שומרת על מעטה מסתורין סביב החומרים החדשים בהם היא משתמשת, אך רומזת שהם יוצרים "אלמנט בטבע" שמרתק אותה במיוחד.

השם שעומד מאחורי האומנות

שם הבמה שלה, TINK, משלב בתוכו רבדים של משמעות. "הוא מגיע מה'אובר-ת'ינקינג' שלי – החשיבת יתר, שמאפיינת מאוד את תהליך היצירה שלי. רוב העבודה שלי קורית בראש." בנוסף, ניתן למצוא בשם את המילה INK – דיו – חומר המזוהה עם עבודתה. וגם, איך אפשר שלא? זהו גם קיצור של טינקרבל, פיית האומנות שהיא מרגישה שנועדה להיות.

המסע האישי: בין דת, חופש ואומנות

חן גדלה בבית דתי ולמדה באולפנה, אך עם הזמן החלה להתרחק מהמסגרת הדתית. בגיל 16 הפסיקה לשמור שבת, תהליך שהתרחש בהדרגה ובהסתר. "המילה 'חזרתי בשאלה' היא גדולה מדי.

אני מאמינה שיש אלוהים, ויש לי קווים אדומים כשזה נוגע לדת. כן, אני הרבה פחות ממה שהייתי פעם, אבל טוב לי עם זה. מרגיש לי שזה המקום שלי."

בעוד אביה קיבל זאת בטבעיות, לאמה היה קשה יותר להסתגל לשינוי. עם זאת, הוריה תומכים לחלוטין בחלום האומנותי שלה: "הם לא מאלו שדוחפים אותי להייטק. הם רואים את הרעב והניצוץ בעיניים שלי ומקבלים את זה באהבה."

האתגרים שבדרך

המסע לא היה פשוט. היו תקופות בהן הפסיקה ליצור לחלוטין, במיוחד אחרי שברון לב. "בניגוד למיתוס הידוע על אומנים, זה דווקא השפיע על היצירה שלי לרעה. לפני כן הציורים שלי היו מאוד בעוניים, ואחר כך – הכל היה בצבע אחד. רק בדיעבד הבנתי עד כמה זה השפיע עליי."

אחד האתגרים הגדולים ביותר שלה הוא התחושה שהיא "תקועה" אחרי עשור של יצירה. "אני בת 25, אני יודעת שזה יקרה לי, אני מנסה כל כך הרבה, ו'די ראבק, למה זה לא מגיע?' זה הדבר שהכי מתסכל אותי."

החיים ברשתות החברתיות והחלום הבינלאומי

ברשתות החברתיות שלה, חן מציגה בעיקר את התהליך – "זה קסום בעיניי שאנשים יראו שעברתי עשור של ניסוי וטעייה. שלא יחשבו שזה הגיע אליי בקלות." היא מקווה להיות השראה לאחרים, גם כשהיא עדיין לא במקום המושלם מבחינתה.

על אף שלא הציגה בתערוכות בארץ, היא מכוונת לקהל רחב ושואפת להגיע לבמות בינלאומיות. "כאן, בארץ, אומנות נתפסת כדבר מבוגר, לא משהו צעיר ומלא תשוקה. אני רוצה להגדיר מחדש מה זו תערוכה, לשנות את הדרך בה אנשים חווים אומנות."

עם זאת, היא לא פוסלת לגמרי תערוכה ראשונה באשדוד, אולי בסיוע העירייה, כדי "לעשות משהו שבחיים לא נראה כאן." המטרה שלה ברורה: "שאנשים יבינו שאני לא רק מי שיוצרת את מה שעל הקיר – אני האומנות עצמה."

החלום שמתקרב למציאות

אנשים נעצרים ברחוב כדי לומר לה כמה היא מעוררת השראה, ואין להם ספק שתצליח. רבים מזהים אותה מהסדנאות שהיא מעבירה וגם בזכות יצירות שהקדישה לזכר נפגעי פעולות איבה וחללים שנפלו בפיגועים, מבצעים ובעיקר מה-7.10, אותן העניקה למשפחותיהם.

וכשהיום, היא בקפיצת המדרגה שלה בין לראות את העולם בצורה הייחודית לבין להראות אותו לעולם - חן בטוחה בהצלחתה, לא מתוך אשליה אלא מתוך אמונה מוחשית.

"כשאני מדמיינת את התערוכה שלי, אני רואה הכל – מה אני אלבש, איך הציורים יראו. זה מרגיש לי כמו זיכרון של משהו שעדיין לא קרה." היא משקיעה בלימודי בינה מלאכותית, עריכת וידאו ושיפור האנגלית שלה – הכל כדי להבטיח שהחלום יתממש.

"אם אתה מגיע למצב שהאומנות שלך הולכת לפניך, אפילו לפני השם שלך – זה הישג ענק. וזה אחד הדברים שאני הכי גאה בהם."

לדבריה, "אומנות היא דרך לבטא את עצמך ולעבור מסע אישי – מתנה שלא כדאי לטאטא מתחת לשטיח, אלא לאמץ ככלי לשחרור ולבריחה מהמרתון של החיים."

וכל שנותר לנו זה להנות ולהשאב למסעה של חן דרך האומנות שלה.