הרצל דוסטר, אמן חירש מאשדוד: "חירשות איננה פגם"
05.01.19 / 07:11
הוא נולד וגדל כחירש בעיר טהרן, שם למד לקרוא שפתיים ולדבר תוך שהשתלב במסגרות רגילות לחלוטין. בילדותו בבירה האיראנית הצליח להימלט מספר פעמים מניסיונות חטיפה ועם כל האתגרים - בסביבה דוממת לחלוטין, מצא הרצל דוסטר (55) מאשדוד את דרכו להתבטא - ע"י אמנות. הוא מותח ביקורת על הדרך בה תופסים את האמנות בישראל ובאשדוד בפרט ומבקש דרך סיפורו להעביר את המסר כי חירשות איננה פגם
הרצל דוסטר, נולד בשכונה יהודית בעיר טהרן, ביום השנה האזרחית החדשה חגג 55, אב לשלושה ילדים, כיום מתגורר באשדוד. לאחר אבחון שעבר בילדותו מפאת חשש התפתחותי, התברר כי דוסטר אינו שומע כלל. מסתבר כי בעקבות סיבוכים במהלך הלידה, הפך דוסטר חירש לכל חייו. "מבחוץ" - הוא אומר, "הסביבה הייתה שקטה לחלוטין. אבל הנשמה בפנים - כלל לא".
אימו שלקחה אותו לקלינאית תקשורת גרמה לכך שעוד בילדותו למד קריאת שפתיים ובהמשך אפילו לדבר. את האמנות הוא למד בכוחות עצמו דרך ההתבוננות על הסביבה, הפרטים השונים, האנשים והבעות פניהם. כך, כבר בגיל 5, מצא את דרכו להתבטא ובמובן מסוים אף לדבר - דרך הציור.
הוא מספר כי עוד בילדותו צייר את רבי שמעון בר יוחאי. מכריו שראו את הציור התרשמו וזיהו כבר אז כי מדובר בדבר מיוחד. בבית הספר אורט בו הוא למד החליטו לתלות את הציור, אולם כיום לדבריו אין הוא יודע מה עלה בגורלו.
אימו, שהצטרפה לשיחה, תוך שמחייכת אמרה לפתע: "הוא היה ילד שובב". דוסטר שהבחין בכך, השיב מיד: "שובב מעיד על חריצות! הייתה לי הרבה מוטיבציה, תמיד רצית עוד ועוד."
על אף הקשיים הרבים, סיים דוסטר את לימודי בית הספר כתלמיד מן המניין. בשנת 1979, כשהיה בן 16, עלה לארץ יחד עם משפחתו. דוסטר, האדם מלא שמחת החיים והמוטיבציה, למד את השפה העברית בכוחות עצמו.
עם הגעתו ארצה, נשלח דוסטר לפנימייה בזיכרון יעקב לכיתה של עולים חדשים והתבקש, אף בהמלצת הרופאים, להשתמש במכשיר שמיעה - מה שגרם לו למבוכה רבה ולכן הוא נהג להסתיר את המכשיר כמה שיותר.
כחלק מהפעילות בפנימייה עסק בגננות ונהג לבקר לעתים תכופות בסטודיו לציור. לאחר שנה, הוא הועבר פנימייה ובעקבות קושי בהגיית מילים, נשלח למורה פרטי שדאג ללוותו כאדם חירש, וכמי שזיהה את יכולותיו - שילב אותו בחוג לאמנות.
במסגרת הלימודים בפנימייה הוסיף דוסטר ללמוד רפדות. הוא מספר על תחרויות בהן השתתף וזכה במקום הראשון מבין כל התלמידים. כאמן סקרן שאוהב להמציא את עצמו מחדש יצר דוסטר ועסק בחומרים שונים ביניהם אפילו זכוכית ועיסת נייר. כיום הוא עוסק בעיקר בפיסול, ציור ורישום.
לפני כשנתיים, במהלך ראיון על אחת מיצירותיו שהוצגה בגלריה בה השתתף בתל אביב, הבין כי הפסל שפיסל הביא לידי ביטוי זיכרון ישן שהדחיק, מניסיונות חטיפה בטהרן. הוא מספר כי בזמנו חטיפת ילדים הייתה נפוצה והוא נזכר איך בתור ילד נמלט מספר פעמים.
"היו הרבה היעדרויות של ילדים באופן כללי, לא רק יהודים" הוא אומר, "אני זוכר מספר פעמים בהם חשתי מאוים ע"י בריונים - זיהיתי על הבעת הפנים ותנועות הגוף שלהם איך הם מתאמים ביניהם ונעים לעברי בחשאיות, מיד ברחתי."
אם כבר אנו נוגעיפ בעברו הרחוק, מבקש דוסטר להראות ציור שהציג לאחרונה בתערוכת "נוף ילדות" שהתקיימה כאן בעיר, וכך נראית פיסת הזיכרון:
בחצר ביתם שבטהרן הוא כילד קטן, משחק בכדור עם אחותו בזמן שאימו תולה את כביסה. בסמוך, מונחים האופניים עליהם נהג לרכוב. אביו, שביקר את המשפחה אחת לשבועיים בעקבות עבודתו, עומד בחצר עם המזוודות מוכן לתנועה. דרך החלון בקומה הראשונה ניתן לראות את אחותו קוראת בספר ובקומת הקרקע, על עדן החלון, קורא השכן עיתון.
פיסת זיכרון מנוף ילדותו של דוסטר >>
במשך השנים עבד דוסטר כסרטט בחברה בין לאומית שפעלה בישראל ליצירת הדמיות של כלי נשק. "התעייפתי מהמאמץ - לתקשר בחברה של אנשים שומעים" הוא אומר, "לכן, בגיל אמנם מאוחר, השתלבתי בעולם החירשים". כיום וכבר במשך 6 שנים, מעביר דוסטר חוג ציור במועדון לחירשים.
בין היתר, במהלך חייו הציג דוסטר את יצירותיו בתערוכות רבות כאשר לא מעט מהן נמכרו בהזמנה אישית. כמי שעוסק באמנות מראשית חייו מעלה דוסטר טענה שאמנם אינה חדשה, אך פוגשת אותו מדיי יום ביומו.
"הרבה אנשים לא מבינים את הערך של אמנות ולא מוכנים לשלם את המחיר. מבקשים ציור מסוים ולא מבינים שמדובר ביצירה עבודת יד שיכולה להישמר גם 500 שנה" - הוא אומר, "מצד שני, גם בבתי הספר לא מלמדים אמנות כמו שצריך, בהשוואה לשאר המקצועות הנלמדים."
מדוע מבחינתך זה כל כך חשוב?
"מעבר לכך שהאמנות מפתחת יצירתיות, ניתן דרכה גם לחנך לערכים חשובים כמו חינוך סביבתי או מסרים למניעת אלימות. כשאני מצייר, אני מוציא משהו מתוך הנפש והציור מדבר את מה שיש בתוכי. כך למשל, במקום שילד יתבטא באלימות הוא יוכל לבטא את תחושותיו על הדף."
אם כך הרצל, מה היית מציע?
"אני חושב שראוי שבמדינה שלנו בכלל ובעיר אשדוד בפרט ידעו מהי תרבות האמנות, כמו באירופה או ברוסיה. באשדוד למשל, לא קיים בית ספר לאמנות, התחום אינו מפותח על אף כל המאמצים הקיימים. יש להעלות את המודעות בקרב החברה."
"החלום שלי" - הוא מוסיף, "שלכל האמנים מאשדוד (ויש הרבה כאלו) יהיה סטודיו ענקי לפיסול, לציור ולכל אמנות שהיא. שאנשים מכל הארץ יוכלו לסייר ולהתרשם מהעבודות השונות. אני מאמין שזה יכול לקרות באשדוד ומאחל לכך שזה אכן יקרה."
מתוך המחשבה - כיצד אפשר יהיה לתת במה גדולה יותר לאמנות באשדוד בכדי לפתח תרבות, אמנות ותיירות כאן בעיר, הוא מספר כי יחד עם חברו ניסים רסולי, אמן מוביל מאשדוד, חשבו השניים על פתרון אותו אף השכילו להוריד ולצייר על הנייר: תארו לעצמכם, מעין קריית אמנים טובת מראה ומעוצבת, למרגלות גבעת יונה עם הפנים לים, שתארח אמנים ואמנות, תערוכות, גלריות, סדנאות והכשרות שאמנים אף יוכלו להתגורר בקרבתה.
כך זה נראה >>>
כאדם שאינו שומע כלל, שעשה ועושה לא מעט בחייו, על אף הקושי שכרוך בהימצאות בסביבה שומעת, מבקש דוסטר להעביר את המסר ולשנות את התפיסה הרווחה כי אדם חירש אינו פגום. "יש חירשים עם המון כישרון - צלמים, עורכי דין, ואפילו כאלו שמקיימים מערכות יחסים עם אנשים שומעים" הוא אומר ומסביר: "החירשים יכולים לעשות הרבה באמצעות שאר החושים שלהם. הלקות אמנם מהווה מכשול, אך איננה פגם"
"החירשים הם אנשים נורמטיביים לכל דבר" הוא מוסיף, "ואגב, אין זה אומר שאינם יודעים או יכולים לדבר, מה שאומר שאת המילה "אילם" אפשר להוציא מהלקסיקון כשמדברים על אנשים עם ליקויי שמיעה."