האוכלוסייה בישראל צומחת מדי שנה בכ–2%. הילודה בישראל היא מהגבוהות בעולם והגבוהה בעולם המערבי ותוחלת החיים רק עולה ועולה.

בעוד 10 שנים אוכלוסיית ישראל תמנה כ-12 מיליון איש (היום כ9.5 מיליון), וב–2050 יחיו כאן 36 מיליון בני אדם. יש המעריכים שכבר בשנת 2040 הצפיפות בישראל תהיה יותר מאשר בהודו.

מומחים צופים שבתוך עשור תהיה ישראל המדינה הצפופה ביותר ב–OECD, שמדינת ישראל צועדת בדרך הבטוחה ממדינה מפותחת מבחינת רמת החיים למדינת עולם שלישי מבחינת הצפיפות והשרות לאזרח.

אין מדינה בעולם שהתמודדה לאורך שנים עם גידול אוכלוסייה כה משמעותי כמו בישראל, ואנחנו כמדינה במקום לשפר את איכות החיים והשרות, אנחנו כל הזמן רק משקיעים במשאבים כדי לנסות להדביק את קצב גידול אוכלוסייה... אבל אפילו לא מצליחים להדביק אותו - ישראל הפכה ב-2 העשורים האחרונים למדינה שרק מכבה שריפות.

המשמעות היא שבכל שנה יש להגדיל באותו יחס את מספר הדירות, מיטות בתי החולים, הכיתות בבתי הספר, התשתיות הלאומיות והתחבורה הציבורית,  כמות השוטרים, המורים, הרופאים - כך גם התורים לרופאים מומחים או טיפולים כמו בדיקת MRI קלינאי תקשורת ועוד, רק הולכים ומתארכים וכמוהם הזמן הממושך לניהול דיונים בבתי המשפט, הצפיפות הבלתי נסבלת באתרי הטבע בסופי השבוע ובחגים ועוד ועוד.

האוכלוסייה ממשיכה לגדול והקצב עדיין לא מודבק -  מה שאומר שהרע עוד לפנינו, אם לא יעשה משהו דרמטי וקיצוני על ידי הממשלה בכל הנוגע לשרות לאזרח ועוד ועוד, רק כדי לתת מענה לגידול או לפחות לשמור על רמת החיים הנוכחית.... הבעיה היא שבפועל זה לא קורה, המדינה רחוקה מלהדביק את קצב הגידול של האוכלוסייה בקצב הפיתוח, והתחזיות לעוד מספר שנים מדאיגות עד מפחידות .

פקקי התנועה בישראל רק הולכים והופכים ליותר ויותר בלתי נסבלים, הצפיפות בכיתות גוברת – בניגוד מוחלט להבנה שיש צורך להקטין את הכיתות; מחירי הדירות עולים ועולים ולא מצליחים להציף את שוק הדירות כדי להכניס את המחירים לשפיות ולהגיון כלכלי – מה שפוגע קשות בזוגות הצעירים המשועבדים למשכנתא, ואלו שלא יכולים לרכוש דירה, מתקשים למצוא דירות בשכירות.

יש לקחת בחשבון שתוחלת החיים הולכת לגדול דרמטית בעולם - מצהירים שהדור הבא כבר יחיה ברובו מעל גיל 100.
מכאן שאם בשנות ה-50 חילקו פרסים למשפחות מרובות ילדים, ודוד בן גוריון יצא מגדרו לעודד ילודה, אף אמר בזמנו שמי שלא עושה יותר מארבעה ילדים הוא בוגד, ובמשך עשורים הוטמע בנו שילדים זה שמחה - בסוף עוד נמצא את עצמנו במצב שממשלת ישראל תחפש דרכים להקטנת הילודה בישראל, והמסר של דוד בן גוריון יהיה בדיוק הפוך.

אך זה לא גזרת גורל. ניתן עם יצירתיות למצוא פתרונות 50 שנה קדימה, רק שמישהו צריך ליישם אותם.

מדינת ישראל נכשלה בתכנון ארוך טווח ולא הכינה את עצמה לכך שישראל היא מדינה שאוהבת משפחות גדולות הרבה יותר מאשר בכל שאר ארצות המערב.

חוקרי בנק ישראל פירסמו ב–2019 את דו"ח הפריון, שבו הוצגה אחת הבעיות העיקריות במשק הישראלי: הגידול הטבעי המהיר של שתי קבוצות אוכלוסייה — העיקרית היא החרדית, ואילו השנייה היא הערבית, (שבה דווקא ירד שיעור הפריון בשנים האחרונות).

לטענת כלכלנים בכירים, קצב הגידול הגבוה של האוכלוסייה, בעיקר של קבוצות שלא משתתפות מספיק בשוק העבודה, לצד רמת החינוך הבעייתית, ידרדרו את ישראל לכיוון העולם השלישי.

ככל שמשקלן של אוכלוסיות אלה יגדל, ללא שינוי במידת המעורבות שלהם בשוק העבודה ואיכות הון האנושי שלהן — ישראל תידרדר בנתוני הצמיחה.

כרגע הממשלה מעודדת מאוד ילודה - 

כמעט כל מערכת התמיכות הישראלית מעודדת ילודה. החל בקצבאות הילדים, (שמגיעות לשיא דווקא בילד השני עד הרביעי) ממשיך בסבסוד מעונות יום למשפחות לפי ההכנסה לנפש (ככל שיש יותר ילדים ופחות מפרנסים, מקבלים יותר סיוע), וכלה בהנחות שונות, למשל בארנונה, המחושבות גם הן לפי הכנסה לנפש (משפחות חרדיות למשל נהנות בממוצע מ80-90% הנחה בארנונה) . ככל שיש יותר ילדים, כך המדינה מסייעת יותר — ובכך מעודדת בפועל ילודה. עם מדיניות יהודית וערכית זו צריכים במקביל לתת פתרונות ערכיים למי שחיים פה.

הפעולה הראשונה והמידית שבישראל צריכים לעשות -

מדינת ישראל חייבת להתחיל לחשוב כבר היום כמדינה שבה חיים 15 מיליון תושבים, ולא רק 10 מיליון (בעוד שנתיים שלוש), וכך להכין את התשתית התחבורתית, את כמות הדירות שיש לבנות ולהכשיר עבורם שטחים אדירים לבנייה, כך להכין את התשתית הרפואית ואת מערכת החינוך שחייבת להתחיל בשינוי יסודי בשיטת הפינוי בינוי (כן אני מתכוון לחינוך לא למגורים).
זה לא קרה בעשורים האחרונים, זה לא קורה עכשיו.... אולי הממשלה החדשה תתעשת בהמשך.... אשריי המאמין.

אם מנתחים את הביקוש החל מהיום, מדינת ישראל תזדקק בעוד 20 שנה לכ־1.5 מיליון דירות.

אך בפועל - מספר הדירות שמשתחררות לאכלוס בישראל מדי שנה נע בין 40 עד 50 אלף דירות בגמר בנייה. אם נחשב מספר ממוצע של 45 אלף דירות בגמר בנייה בשנה, הרי שעוד 20 שנה נקבל בתסריט האופטימלי 900 אלף דירות. כאשר לוקחים בחשבון שכבר היום יש מחסור של לפחות כ־100 אלף דירות במצטבר, ברור שהמחסור בדירות עלול רק לגדול. 

גם מדינות עם יכולות ביצוע ותכנון מעולות, היו כנראה מתקשות מאוד לעמוד ביעד של הגדלת היצע יחידות הדיור שלהן ב–75% בתוך שני עשורים. זוהי ללא ספק משימת ענק לכל מדינה, בוודאי למדינה כמו ישראל, שבעשור האחרון פשוט כשלה בכל תהליכי קבלת ההחלטות לטווח ארוך, ובעיקר בביצוע של ההחלטות שכבר קיבלה.

אבל מסתבר שועדות התכנון בישראל  מתיימרת לעשות את הבלתי אפשרי: לצמוח כמו ניגריה, ובה בעת לשמר רמת חיים כמו בהולנד. זה לא נראה אפשרי.

מה עושים?

פתרון שכולם מודעים לו אך לא מצליחים ליישם אותו, הוא תכנון מהיר להיתרי בנייה: ממצב של היתרים הנמרחים על פני שנתיים ומעלה, לאישורים שיתחילו ויסתיימו עד מקסימום 3 חודשים. כשזה יתחיל עם אישורים לבנינים רגילים זה יוכל לעבור למתחמי ענק.

יש להקים מטות מיוחדים שייערכו להגדלת הבנייה, כשחשוב לא להתבסס על המטות הקיימים (כגון רשות מקרקעי ישראל, ועדות מחוזיות וכו'), היות והם לא מתאימים להתמודדות עם קצב הבנייה המהיר ועם העומס הקיים.

מדינת ישראל צריכה להציב לעצמה מטרת על: להתמודד עם שוק הדיור ברמה אסטרטגית ולספק מענה לעוד 20 שנה קדימה ולא רק לשנה או השנתיים הקרובות.

 תוכנית ההתנתקות מתל אביב

המדינה חייבת להעביר את רוב המשאבים שלה לנגב ולגליל, וכמו שדוד בן גוריון עבר לגור בנגב כדוגמה אישית, כך כל משרדי הממשלה וכל המוסדות הממשלתיים צריכים לתת דוגמה ולעבור דרומה וצפונה מתל אביב ככל האפשר. כך להעביר את בסיס הקריה בתל אביב, את אונברסיטת בר אילן,  ובעקבותיהם כל המערכות הפיננסיות היושבות במרכז על כל מגדלי המשרדים, ביחד עם העובדים שלהם. כשהם ישבו שם, הם יקבלו מוטיבציית יתר למשוך אחריהם את יצרני התעסוקה, שימשכו אחריהם ציבור רחב, שימשוך אחריהם מרכזי מסחר. זה יהיה הרבה זול ויותר מהיר מאשר לנסות שוב ושוב לחבר את תל אביב לפריפריה באמצעות תחבורה (ולא בהצלחה רבה) - פשוט להתחיל להתנתק מתל אביב, ולהיות תלויים בה פחות ופחות. תל אביב לא יכולה ולא תוכל להחזיק את כל המדינה. יש להתחיל ליישם את תוכנית ה"התנתקות מתל אביב".

ביהודה ושומרון צריך להחליט להקים 2 ערים גדולות חדשות ובעיקר מודרניות  (שימנו יחדיו כ300 תושבים)וישרתו ברמה גבוהה את עצמן - אחת לציבור היהודי ואחת לציבור הערבי/פלסטיני. לא להתעסק בשאלות פוליטיות, פשוט לתכנן להוציא התרים מוכנים לבנייה (לתכנן  ולא להמתין שתהיה הסכמה) ולקבוע עובדות.

בסופו של דבר גם הפלסטינים וגם היהודים יהו מרוצים מהסדר זה שיכלול השקעות במפעלי תעסוקה.

במקביל לתכנן כבר עכשיו עוד 3 ערים בנוניות/קטנות ומודרניות באזורי הנגב והגליל וגם בשרון הצפוני של כ50 -75  אלף תושבים כל אחת.

הפתרון  לחסרון בקרקע המקובל בעולם המערבי לא מושלם:

הפתרונות שכולם מדברים עליהם אך מבצעים יותר מידי לאט, הוא  כמובן בבנייה לגובה (כמו בכל הערים הצפופות בעולם) במבנים של 30 קומות פלוס ובאישורי בנייה מהירים - הרבה, הרבה יותר מהירים....  אך יש לקחת בחשבון שבנייה זו מייצרת ריכוזי אוכלוסייה גבוהים בתא שטח מצומצם, ולכך יש השלכות על כל תחומי החיים: ברמה התחבורתית (איך מונעים פקקי ענק של המוני רכבים היוצאים מאותו המגדל בעת ובעונה אחת?), ברמה התברואתית (איך משנעים כמויות גבוהות של אשפה?) ברמת איכות החיים (כמה אנשים נפגוש במסדרונות ובכלל, כמה גדולים צריכים להיות החללים המשותפים כדי להכיל מסות של אנשים)?

פתרון זה יצור מצב שקו הרקיע של הערים הגדולות בישראל צפוי להשתנות ללא היכר (תל אביב, חיפה, ירושלים, פ"ת, אשדוד וראשל"צ) : מראות כיפת השמיים יחליפו יציקות הבטון בדמותן של ניו יורק, סן פרנסיסקו או טוקיו.

אפשרות קיצונית יותר היא "מודל טורונטו":

מתחת למרכז הפיננסי של טורנטו, העיר הקנדית, משתרעים 30 קילומטר רבועים של חנויות, מרכזים מסחריים ומרכזים עסקיים. מדובר במרכז הכולל למעלה מ-1,200 חנויות, בתי קפה ומרכזי בילוי. העיר התחתית בטורונטו מקושרת לתחנות רכבת, לבתי מלון ולמרכזי הפיננסי שמעליו. כך קל יותר להתמודד עם בעיות הקשורות למזג אוויר, ובדרך זו ניתן לשחרר מקורות קרקע מעל פני אדמה לשימושים אחרים. יתכן ובמטרופולין העירוני הישראלי לא תהיה ברירה אלא ללכת לדרך הזו או לחלופין ליישם את "תוכנית ההתנקות מתל אביב".

אפשרות שדורשת תעוזה והיא יחסית קלה לישום בישראל היא בניית איים מלאכותיים, בהם ישוכנו בעיקר תשתיות, לרבות תחנות כוח, נמל תעופה, מכלים לגזים ודלק, זה יפנה המון מקום והמון אוויר נקי. 

דרושה יצירתיות כמודל לחיקוי לעולם

לאורך 70 שנות קיומה של מדינת ישראל ידענו להפוך את האתגרים שלנו להזדמנות, בעיות ביטחון הובילו אותנו לפתח יכולות וטכנולוגיות מתקדמות, אתגרי המים הובילו אותנו לפתח חקלאות מדברית וידע שנמכרים בכל העולם.

הצורך לחיות במדינה צפופה יכול להוביל אותנו לתכנן ערים שטוב לחיות בהן, לבנות מערכות היסעים משוכללות, לפתח אנרגיות מתחדשות שיספקו לנו אנרגיה זולה ואויר נקי, להקים מרחבי תעסוקה מגוונים שיאפשרו לקרב את העבודה לבית, להצמיח חקלאות חכמה ומקיימת שתספק מזון בריא ובטחון תזונתי, ולפתח מערכות חינוך המתאימות לאתגרי המאה ה21.... ואפילו לשקול הפרטה של מערכת החינוך בשילוב השוק הפרטי (עם כל הבעיות החברתיות הנלוות), כי המצב הקיים ובטח העתידי, לא יהיה נסבל.

האתגרים שמדינת ישראל צפויה להתמודד עימם יהיו  נחלתם של כל מדינות העולם.... אלא שישראל, צפויה להתמודד עם האתגרים הללו הרבה יותר מוקדם  ממדינות מסוימות... לכן היא יכולה לשמש מעבדה, בית גידול לפתרונות ורעיונות יצירתיים שיוכלו להוות מודל לחיקוי לעולם כולו.

כל שעלינו לקוות הוא – שהפוליטיקאים שבעשורים האחרונים התרגלו לחשוב ולתכנן לטווח קצר (כמו אורך החיים של הממשלות) יגלו אחריות לאומית ויתחילו לעבוד לטווח ארוך.