כבר 7 חודשים שעמית אסולין, בן 24 מאשדוד, נמצא במסע מרתק ואף מטלטל לעתים, בעקבות תרבויות נידחות באמריקה, ללא כוונה לשוב הביתה בקרוב.

את המסע והביקורים בכפרים ובעיירות הנידחות, הוא החליט לתעד ולהפיק לכדי סרט, ועל מנת שזה יזכה לראות אור, הוא ישמח לתמיכתכם בחנות ההד-סטארט שהקים, למימון ההוצאות הכרוכות בהפקת הסרט (לתמיכה לחצו כאן!).

צפו בפרומו שהפיק וערך לסרט >>>

עמית, בוגר בית הספר מקיף ח'. את היצר להכיר תרבויות חדשות הוא פגש לראשונה במהלך השירות הצבאי. "התחלתי להכיר המון תרבויות פה בארץ, אם זה הבדואים, דרוזים או התרבות הערבית בכלל, וזה משך וסיקרן אותי מאוד, לכן היה לי בראש להשתחרר ולהתחיל לטייל, לפגוש בתרבויות חדשות ולהיחשף למעבר למה שאני נתקל בו ביומיום שלי".

אחרי טיול בן חודשיים וחצי בתאילנד ובווייטנאם וגיחה קצרה לאירלנד לאחר השחרור מהצבא, עמית החליט לחסוך כסף ולצאת למסע בכיוון אחד ללא דד ליין. הוא עבד במשרה ביטחונית בזמנו והתכנית הייתה לחרוש את אירופה בואן ולאחר מכן לטייל באוסטרליה, אלא שאז פרצה הקורונה והתכנית ירדה לטמיון.

"ראיתי שאין סיכוי להגיע, לא לאירופה ולא לאוסטרליה" – הוא אומר. "חשבתי לאיזה מקום מרתק אחר אני יכול לנסוע ולפגוש בו תרבויות והגעתי למרכז ודרום אמריקה. כשאני מסתכל על זה בדיעבד, זה יצא לטובתי שהגעתי לכאן ולא לאירופה בסוף".

"זה התחיל מטיול ב"שביל החומוס" מה שנקרא" – הוא מוסיף. "גלשתי, נחתי קצת וקיבלתי את הברייק שרציתי עד שהכרתי בחור יהודי אמריקאי, שכרנו רכב ביחד ותפרנו את כל החופים - ישנו יחד באוהלים בג'ונגלים, היה מאוד מעניין".

הטיול עם החבר מאמריקה רק עורר עוד יותר את תאבונו של עמית להכיר תרבויות חדשות. אחרי שהתאכזב מסיורים מתויירים מדי לטעמו בשבטים בפנמה, הוא נסע לקולומביה, שם, חבר שרכש הפגישו עם "מתווך" של שבט ארווקאו שבצפון המדינה – מעין נציג מטעם השבט שנשלח ללמוד ספרדית ואנגלית כדי שהשבט יוכל לתקשר עם עולם החיצון.

"סיפרתי לו על השאיפות שלי ללמוד ולהכיר תרבויות נידחות וביקשתי להתארח בשבט שלו ולתעד את זה" – הוא מספר. "הוא אהב את הרעיון מבחינתו, הוא הבין שעל מנת לשמר את המסורת של השבט עליהם להיחשף, רק שהוא היה צריך לקבל את אישור השבט".

לדבריו, ראש השבט (ה"מאמו") סירב בתחילה לרעיון. "הוא אמר שאין בעיה שאתארח אצלם, אלמד ואכיר את השבט, אבל שלא אוכל לתעד את זה. ה"לא" הזה רק דרבן אותי יותר עד הצלחנו לשכנע אותם".

חמוש במצלמה, עמית הצטרף לשבט שיושב ליד סנטה מרתה, באזור ההרים של סיירה נוואדה, ובתמורה לאירוח הוא נדרש להצטרף לכוח העבודה בכפר. "הם לא מקבלים כסף על האירוח, הם עדיין נגד התרבות הזאת" – הוא אומר, "אז הצטרפתי לכוח העבודה של השבט וממש בניתי איתם בתים, טיפלתי בחיות ובילדים, ניקיתי קצת...זו הייתה התודה שלי על האירוח".

עמית מסביר כי עד לפני 22 שנה השבטים היו מאוד מנותקים ושרדו ממה שהטבע הציע או מסחר חליפין שעשו בתמורה למזון. עם השנים העולם המערבי הגיע גם אליהם והם החלו להתבולל. היום, רבים מהם מנסים למנוע את ההתבוללות ולשמר את המסורת.

"הם הבינו שכדי לעשות זאת עליהם להיחשף, לכן הבחור הזה, אותו מתווך של השבט, רצה דווקא כן לחשוף את השבט. הייתה לו מטרה ואפילו תכנית - הוא רצה להקים בכפר בית הארחה לתיירים בכדי שיוכלו ללמוד אלה על התרבות של אלה".

יום ועוד יום, עמית צבר עוד ועוד תיעודים מרתקים ונחשף יותר ויותר לאורח חייהם של אנשי השבט, תרבותם והדילמות עמם התמודדו. "הבנתי שיש לי במצלמה חומר פסיכי" – הוא אומר. "חשבתי לעצמי למה לא להפוך את זה לסרט יותר משמעותי ממה שחשבתי בהתחלה. גם ידעתי שאצליח להגיע לשבטים ומקומות נידחים אחרים שתיירים בד"כ לא מגיעים אליהם".

עם סיום שהותו בשבט, עמית המשיך אל עבר העיירה צ'וקו שממוקמת בצד הפסיפי של המדינה. "התרבות של תושבי צ'וקו מאוד מעניינת, כי הם חיים בצורה אלימה כל-כך וכל-כך ענייה" – הוא אומר. "הפשע חוגג ברחובות, נערות בנות 13 ו-14 מסתובבות עם תינוקות בידיים וילדים בני 10 מסניפים קוקאין".

"זו הבריחה שלהם, אין להם שום דבר" – הוא מוסיף. "פגשתי שם חבר'ה שמפעילים בי"ס לגלישה למען ילדים ונוער בסיכון ונותנים להם משמעות באמצעות לימודי הגלישה ובריחה מהסמים והשוטטות ברחובות ותיעדתי את הפעילות שלהם".

"במשך 5 ימים נאלצתי להתקיים על שאריות אוכל"

המסע בעקבות תרבויות נידחות באמריקה, לא פעם זימן לעמית אתגרים בלתי צפויים. יום אחד, במהלך שהותו בצ'וקו, תקפה את העיירה סופת הוריקן שגרמה להפסקת חשמל נרחבת למשך כמה ימים. ללא יכולת למשוך מזומנים בשל הפסקת החשמל, וכשבכיס נשארו לו מזומנים לנסיעה לשדה התעופה בלבד, עמית נותר לחיות על שאריות אוכל מהימים האחרונים.

באותו זמן, הוא ירד לא פחות מ-5 קילוגרמים. "נשארו לי חמישה ימים עד לטיסה, ומה שהיה לי זה חצי שקית עדשים קטנה, מעט אורז ו-3 ביצים" – הוא מספר. "אני מבשל לעצמי את האוכל בטיול כי אני אוכל כשר. אני גם שומר שבת אגב".

במקרה אחר באותה העיירה, עמית ניצל ממה שיכול היה להסתיים לדבריו בשוד אכזרי ואלים לאור יום. "זו סיטואציה די נפוצה באזורים האלו" – הוא אומר. "עברתי ליד חבורת צעירים, ומיד זיהיתי שמשהו עומד לקרות. ראיתי אותם מתלחששים ומסמנים אחד לשני".

"אני לא יודע מאיפה זה בא לי, בשנייה אחת הסתובבתי לבחור הדומיננטי בחבורה והפגנתי נוכחות" – הוא מוסיף. "לאט לאט הם נפתחו ואפילו צחקו. אמרתי להם שניפגש עוד שעה והלכתי. איך שעברתי את העיכול דפקתי ריצה של החיים. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי מאוים בסכנה ממשית".

בפעם אחרת, באמזונס, הוא הסתכן כשסירב לטעום מעלי קוקה שהציעו לו אנשי שבט המלוקה. "השבט הזה מאוד קנאי לתרבות ולמסורת שלו" – אומר עמית. "סירוב מהסוג הזה יכול להסתיים בסילוק מהשבט (במקרה הטוב) ולהשאיר אותך להתמודד לבד בג'ונגל. אתה די תלוי בהם כשאתה שם...למזלי המדריך שלי הסביר להם והם מחלו לי".

ציפית להתמודד עם אתגרים מהסוג הזה כשהחלטת לצאת למסע?
"היה ברור לי שזה לא הולך להיות משחק ילדים ובכל זאת בחרתי להמשיך בידיעה שכל דבר יכול לקרות לי. חששתי יותר מהאפשרות שאדם אחר יפגע בי כי אין פה כל-כך ערך לחיי אדם והפשע חוגג ברחובות, אבל לא חשבתי שאתמודד גם עם תופעות טבע. לא לקחתי בחשבון תרחיש כזה, אז לא באתי מוכן".

היה רגע כזה שהחלטת שזה מה שאתה הולך לעשות – לנדוד?
"כן. לפני שיצאתי למסע היה לי דד ליין כללי לשנתיים. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, שזה הייעוד שלי כרגע ושזה מה שמספק אותי".

לתמיכה בקמפיין ההד סטארט של עמית לחצו כאן!

יש מישהו ששאבת ממנו השראה לפני שיצאת למסע?
"כן. פלג כהן, שמוכר כלונלי פלג, הוא נתן לי המון השראה והמון כיוונים. הייתה לי איתו תקופה קצרה בפנמה. נווד אחר שנתן לי השראה היה אדם ריקלין, הכרתי אותו לאחרונה כאן בקולומביה והוא לימד אותי איך לקרוא נכון א'ת הטיול. אדם נוסף הוא חי וחניש, חבר טוב שלי מאשדוד, המנטור שלי בחיים. בזכותו יש לי את האומץ והדרייב לעשות את מה שאני עושה היום".

איך קיבלו את זה בבית?
"זה די הפתיע את הסביבה שלי כשיצאתי למסע הזה. אם זה חברים או מורים מהתיכון, שלא האמינו שהבחור הזה שלא אהב ללמוד ועשה המון בלאגן בבית הספר, אוזר אומץ, כובש יעדים ומגיע למקומות כאלו אקזוטיים ולא רגילים".

וההורים איך קיבלו את זה? בכל זאת, אתה מגיע למקומות נידחים ומטייל באזורים שנחשבים גם מסוכנים...
"שאלה טובה" – הוא מגחך. "אמא שלי יותר "האבא" בבית ואבא שלי הוא "האמא"...הוא דואג יותר והיא דווקא יותר סומכת. אבל בוא נגיד שכשצריך לעדן אני מעדן ומגלח מהסיפורים את מה שמיותר להגיד. מעבר לזה, יש תמיכה מלאה, הם נהנים לראות אותי מצליח ועושה את מה שאני אוהב. מצד שני, הם דואגים ואני מבין אותם".

אחרי שזכה להיכנס לעולמם, עמית פועל כיום כדי להשיב לשבטים בחזרה. ביוזמה שהגה יחד עם מדריך היער משבט המלוקה באמזונס, מובילים השניים משלחות של תיירים שבאים ללמוד על השבטים ולהציע פתרונות שיסייעו להם להתקיים אך עדיין לשמור על צביונם ותרבותם.

כל זאת, במקביל להפקת הסרט וקמפיין ההד סטארט שנועד לממן אותו. "חברות התיירות גובות הון תועפות על סיורים מודרכים לתיירים בין השבטים באמזונס ולצערי שום דבר מזה לא מגיע לשבטים עצמם" – הוא אומר.

"המטרה שלנו הייתה לייצר תנועת תיירים לשבטים ושהם גם ירוויחו מזה בעצמם" – הוא מוסיף. "זו למעשה תמיכה מכל הכיוונים - גם בכוח אדם, גם בידע וגם בכסף".

מה הוביל אותך מלכתחילה לתעד את אותן התרבויות והשבטים שהגעת אליהן?
"זה הגיע מהרצון לעזור להם מהניסיון שלי. לקחתי את זה כאתגר – עד כמה אני, אותו בחור צעיר פשוט מאשדוד, יכול לתרום, להועיל או להשפיע על אותן תרבויות נידחות. למשל, לימדתי אותם קרב מגע להגנה, מה שרלוונטי לעולם שלהם. אני מבין מן הסתם שאני לא סופרמן ולא יכול לעזור בהכל, אבל אני נהנה מהצלחות הקטנות שמניעות אותי ודוחפות אותי לרצות לעזור להם עוד".

מה התוכניות הלאה?
"התכנית שלי כרגע היא להיות בלי תכניות. אני חושב שזו ההגדרה הכי מתאימה לנווד. מבחינתי אני כאן עד שאמצה את עצמי לגמרי, כמה זמן שזה ייקח. אני מאמין שהסרט שאני מפיק יגיע רחוק ואולי אפילו יביא לי הכנסות ואוכל להמשיך לטייל ולעשות את מה שאני עושה. כרגע, אני די חי על חסכונות...".