עוד לפני שהתגייסה לצה"ל, שיר ביטון מאשדוד ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות בצבא. כמתנדבת מד"א וכמי שהצלת חיים וטיפול באחרים זורמים בעורקיה, היה לה ברור שהיא תהיה חובשת ואם כבר - אז בתפקיד מלא אקשן ואירועים.

"לטפל באנשים זו הייתה האהבה שלה" – מספר אביה אסי. "זה התחיל במחויבות האישית בבית הספר כמתנדבת מד"א, ולנו כבר היה ברור שהיא תתגייס לחיל הרפואה".

לדבריו, החלום שלה היה להיות רופאה. "היו לנו המון שיחות בנושא, בכל זאת, להיות רופא בישראל זה לא העתיד הכי ורוד שיש, אבל היא הייתה מיינדד לתוך זה והכל הכווין אותה לשם: ההשקעה האינסופית בלימודים עם הבגרויות המוצלחות והציונים הגבוהים".

לפני כשנה שיר התגייסה לחיל הרפואה והחלה בקורס החובשים. במהלך הקורס היא עשתה הכל כדי להעלות את הפרופיל שלה במטרה לקבל את התפקיד שכל-כך רצתה – חובשת בניידת טיפול נמרץ צבאית בגזרת עוטף עזה.

"היא לא רצתה להיות חובשת במרפאה, היא חיפשה אקשן - להיות בניידת טיפול נמרץ בחטיבה מרחבית" - אומר אביה. "היה לה ברור שהיא רוצה להיות רק בעזה, כי הניידת מעניקה טיפול לכל הגזרה – גם לאירועים במישור האזרחי".

שיר סיימה את קורס החובשים ושובצה כחובשת בצוות ניידת טיפול נמרץ במוצב נחל עוז. "היא מאוד אהבה את השירות שלה, בכל התמונות שלה רואים ממש ילדה שמחה, שכיף לה וטוב לה" – אומרת אורי, אמא של שיר. "היא הייתה מאושרת".

"אנחנו לא מבינים כרגע מה קורה, כנראה שיש פשיטה (על המוצב)"

בזמן מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס על יישובי העוטף, שיר סגרה שבת במוצב. בשעה 06:45 היא עוד הספיקה ליצור קשר עם ההורים ולעדכן אותם בהתרחשות. בדיעבד, כולם מבינים שבאותה שעה פשטו עשרות מחבלים על המוצב, מבלי שהחיילים מבינים בכלל מה קורה.

בהודעה שהקליטה מטלפון של חברה, היא מעדכנת אותם בקור רוח אופייני שהיא נמצאת במיגונית ושככל הנראה יש פשיטה של מחבלים על המוצב. ברקע אפשר לשמוע את צרורות הירי מהקרבות שהתנהלו במקום.

ההקלטה האחרונה משיר הי"ד:

"אני לא כל כך יודעת מה קורה, תכף נבין" - היא נשמעת אומרת לאימה. "כנראה שיש פשיטה (על המוצב). אני אוהבת אותך". לא הרבה זמן לאחר מכן, המחבלים ככל הנראה משליכים רימונים לתוך המיגונית. שיר מצליחה לברוח משם לחדרה, שם היא מנהלת קרב עם אחד המחבלים ומחסלת אותו. כשהיא מנסה לצאת שוב מחדרה, סביבות 08:15, היא נתקלת במחבלים במסדרון ונהרגת במקום.

את התמונה של מה שהתרחש ברגעיה האחרונים, הצליחו ההורים לחבר רק כמה ימים לאחר מכן, בעקבות תכתובות מהטלפון שלה ועדויות של חיילים שניצלו לאחר שהיו נצורים במשך שעות במוצב הכבוש.

בימים שאחרי, אביה הגיע בעצמו למוצב ומצא את החדר שלה שרוף לחלוטין. "הם כנראה זרקו רימון או בקבוק תבערה" – הוא מספר. "לא נשאר כלום מהחפצים שלה, את המעט מאוד הבאנו הביתה – כמעט ולא נשאר מהם זכר. לפחות הצלחנו להוריד את הגיבוי שלה מהטלפון שכנראה נשרף כליל".

באותה שעה, כששיר הקליטה להם את ההודעה, ההורים לא באמת הבינו את גודל האירוע. הם היו בטוחים שקולות הירי ברקע הם של אש כוחותינו שמנסים להדוף את המחבלים שפרצו לבסיס. הם לא ידעו שהמחבלים באותה עת מצליחים לכבוש את המוצב ולהשתלט עליו.

כעבור כמה שעות, באזור השעה 11:30, הם מצליחים לתפוס את המפקדת שלה שנמצאת בבסיס האוגדה ברעים, אך גם היא לא הבינה עדיין את האירוע. "היא אמרה לנו שאין לנו מה לדאוג, ששיר נמצאת במיגונית והכל בסדר. בדיעבד אנחנו מבינים שהיא בעצמה הייתה באירוע אחר, ולא ידעה באמת מה קורה שם".

רק לקראת הערב ההורים התחילו להבין שמשהו לא טוב מתרחש. "סיירת צנחנים הגיעה ושחררה את המוצב אחרי 10 שעות וחילצה את החיילים הנצורים" – אומר אסי, "אבל שיר לא הייתה ביניהם. היא גם לא הייתה פצועה בשום בית חולים".

בשלב הזה שיר הוגדרה כנעדרת. החשש הגדול של ההורים היה שהיא נחטפה לעזה. בניסיון להבין מה עלה בגורלה הם החלו לחפש אחר כל פיסת מידע וצפו בכל תיעוד אפשרי שהתפרסם ברשתות מהמוצב – אך לשווא. רק כעבור יומיים, הגיעה ההודעה המרה.

"היא רצתה להקדיש את חייה לעזרה וטיפול באנשים"

שיר הי"ד, בוגרת כיתת מופת בבית הספר מקיף ט', בת 19 בלבד בנופלה, הבת האמצעית בין שלושה אחים. בחודש הבא היא הייתה אמורה לחגוג יום הולדת 20. האהבה הגדולה ביותר שלה הייתה להצלת חיים וטיפול באנשים, ולכן היא התנדבה במד"א.

ליעד אחיה מספר: "היא רצתה להקדיש את חייה לעזרה וטיפול באנשים, זאת הייתה האהבה שלה. אפילו כשהיא הייתה יוצאת בסופי שבוע מהצבא, היא הייתה עושה משמרות במד"א. היא הייתה בודקת באפליקציה של מד"א אם צריכים כוננים והייתה משבצת את עצמה".

לצד הטיפול באנשים, היו לשיר שתי אהבות נוספות לכושר ולריקוד. היא הייתה מתאמנת המון ומאוד אהבה את חדר הכושר. "היא ממש התבאסה שאין חדר כושר במוצב בנחל עוז, אז היא דאגה להביא לה לשם משקולות וגומיות לאימונים, ובכל הזדמנות הייתה יוצאת לחדר הכושר באוגדת עזה ברעים".

כאחת שאוהבת לרקוד, היא נרשמה לאינספור חוגים במהלך חייה ולמדה סגנונות שונים. "רק מלהסתכל עליה רוקדת אתה מבין שיש לה את זה, וזה משהו שהלך איתה עד היום" – אומרים הוריה.

בשנה האחרונה הם מספרים ששיר נמשכה מאוד לריקוד על עמוד. "לא הפסקנו לצחוק על זה בגלל הקונוטציה שזה מעלה, אבל פתאום אתה מבין שזה ממש ספורט לכל דבר, עם הרבה מאוד הפעלת שרירים" – אומר אביה. "היא רצתה שנקנה לה עמוד לבית ותכננו כבר להפתיע אותה, אבל היא כבר לא תזכה להתאמן עליו".

"שיר הייתה ילדה של בית ומשפחה, מאוד עוזרת, מאוד תומכת, בחורה עדינה, מאוד נעימה ולא מתלהמת" – מספרת עליה אימה. "היא הייתה מאוד חברתית, היו לה המון מעגלי חברים, מבית הספר, מהצבא, מחדר הכושר, מד"א כמובן...".

"היא הייתה שקטה, ענווה ומאוד איכותית" – הוסיף אביה. "היו לה ציפיות מאוד גבוהות מעצמה וזה בא לידי ביטוי בכל תחום שהיא פנתה אליו. לא פראיירית, יודעת לעמוד על שלה, לא מוותרת".

אחיה ליעד הוסיף: "הייתה בה מעין דואליות כזאת - מצד אחד מאוד עדינה וחכמה, ומצד שני מאוד חברותית, מקובלת ופייטרית לא קטנה. זה משהו שאפיין אותה עוד כילדה ביסודי".

במשפחה כעת מסתכלים קדימה וחושבים כיצד להנציח את שיר ז"ל. "כנראה שזה יהיה בתוך הארגון של מד"א ככה שישקף את עולם התוכן והערכים שהובילו אותה. אנחנו עוד לא יודעים בדיוק מה נעשה, אבל זה הכיוון – להמשיך את הדרך שלה".