לפני 35 שנה, ב-1 ביולי 1985, הכריזה ממשלת האחדות הלאומית בראשות מפלגות העבודה והליכוד על תכנית חירום לייצוב המשק, המוכרת כתכנית שהורידה את האינפלציה מרמה תלת-ספרתית לרמה דו-ספרתית. התכנית קראה לצמצום משקל הממשלה במשק, להצבת הצמיחה כיעד הראשי של המדיניות הכלכלית ולהעברת האחריות לצמיחה מידי הממשלה לידי המגזר העסקי. כלכלנים העלו על נס את המעבר ל"לכלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק ופתוחה לעולם הרחב". החשב הכללי של האוצר דאז הכתיר את התאריך "יום העצמאות הכלכלי של ישראל".

הנתונים המוצגים בדו"ח קוראים תיגר על הנחות אלה ומטילים ספק בדבר היות יתרונותיה של "כלכלה המבוססת יותר ויותר על כוחות השוק" מובנים מאליהם.

צמיחה אכן הפכה להיות היעד הראשי של המדיניות הכלכלית, אלא שכיום ברור כי צמיחה כשלעצמה אינה מובילה בהכרח לשיפור ברמת החיים של האוכלוסייה. במרבית שלושת העשורים האחרונים, התמ"ג לנפש גדל בשיעור גבוה משיעור הגידול בשכר;

במלים אחרות, המשק צמח אך מרבית האוכלוסייה לא נהנתה מצמיחה זאת במידה המצופה. 

העשירים התעשרו יותר:

כוחות השוק החופשי הוליכו, בין השאר, להתהוותה של שכבת משפחות וקבוצות עסקיות שצברו עושר רב וכוח ציבורי המאפשרים להן להשפיע על כיווני פיתוח, על מדיניות מיסוי ועל דפוסי העסקה. מדובר בשכבה חברתית – "המאון העליון" ובתוכו "האלפיון העליון" - שאין עליה נתונים רשמיים סדירים, דבר המעוות את תמונת האי שוויון בישראל.  

תכנית החירום הקטינה את משקל הממשלה במשק; למעשה, היא הצליחה יתר על המידה, שכן כיום, ההוצאה הממשלתית האזרחית בישראל היא בין הנמוכות בקרב ארצות ה-OECD. המשמעות המעשית היא שהממשלה אינה מממנת את שירותיה – בריאות, חינוך, השכלה גבוהה - ברמה המקובלת בארצות המערב. נטל המימון מועבר אל כיסי הציבור ובעיקר המעמד הבינוני, שהוא מן המצומקים בארצות ה-OECD. 

מספר עניים גבוה מאוד:

שכבה נוספת, המונה מעט יותר מרבע מן האוכלוסייה, היא זו של הא/נשים החיים בעוני או בקרבת העוני. שכבה זו, שבשנים 2009-2006 עמדה על 28.3% ממשקי הבית, ירדה ל-26.0% ב-2018. עם זאת, תחולת העוני בישראל היא עדיין מן הגבוהות בארצות ה-OECD. 

שלמה סבירסקי, ממחברי הדו"ח, קורא "להעמיד את האינטרס של כלל הציבור במרכז המדיניות הממשלתית, אין זה אומר הצרת רגליו של המגזר העסקי; זה אומר חיזוק זרועותיה של המדינה. תקציב המדינה צריך לכלול מנועי שוויון ולא רק מנועי צמיחה. המדינה צריכה להשקיע באזורים בהם המגזר העסקי אינו משקיע. על המדינה להנחיל נורמות שכר גבוהות יותר עבור משתכרי שכר מינימום בשורותיה. עליה לשדרג את מערכת החינוך ולהרחיב את מערכת ההשכלה הגבוהה. עליה להתמודד עם צרכיה הגוברים של מערכת הבריאות ולבלום את תהליך ההפרטה שלה. עליה לפתח אופציה של דיור ציבורי בשכירות ארוכת טווח. עליה לחזק את רשת הביטחון הסוציאלי."

להלן נתונים נבחרים מתמונת מצב חברתית 2020:

הגידול הרב ביותר - בהכנסות המאון העליון: ההכנסה הממוצעת של המאון העליון של משקי הבית שבראשם שכיר/ה – 138.7 אלף ₪ (2018), לא זו בלבד שהיא גבוהה פי 8 מזו של העשירון החמישי אלא שהיא גבוהה משמעותית - פי 2.4 – גם מההכנסה הממוצעת של תשעת המאונים הנותרים של העשירון העליון.

בשלוש השנים האחרונות, 2018-2016, בעוד שהכנסתו של המאון העליון גדלה ב-20%, זו של שאר העשירון העליון וזאת של העשירון החמישי גדלה בכ-10% בלבד.

הכנסה כוללת של משקי הבית - העשירון העליון מכניס פי 12 מהתחתון:

ב–2018, בעשירון העליון של משקי בית שבראשם שכיר/ה, ההכנסה החודשית הממוצעת ברוטו  עמדה על 66,584 ₪. פי 12 מן ההכנסה המקבילה של משקי בית בעשירון התחתון, שעמדה על 5,501 ש"ח.

הגידול בשכר נמוך מהגידול בצמיחה: בעבר, במהלך שני העשורים שבין 1968 ל-1989, הגידול בתמ"ג לנפש היה מלווה בעלייה מקבילה של השכר הריאלי. אלא שבתחילת שנות ה-1990 נפתח פער בין השניים, כאשר התמ"ג לנפש החל לגדול יותר מן השכר הממוצע. בשנים 2014-2013 הגיע הפער בין שיעור הגידול בתמ"ג לנפש ובין שיעור הגידול בשכר הריאלי לשיא.

מעל חמישית מהישראלים משתכרים שכר נמוך מאד:

ב-2017, 22.6% מן השכירים בישראל מקבלים שכר נמוך, נתון המציב את ישראל במקום גבוה ולא מחמיא בהשוואה לארצות המערב, שבהן השיעור הממוצע הוא 15.4%. ה-OECD מגדיר שכר נמוך כשכר שאינו עולה על שני שליש השכר החציוני במשק והוא כולל תחת מושג זה רק שכירים העובדים במשרה מלאה.

גידול בשיעור המשתכרים עד שכר מינימום:

ב-2017, שיעור המשתכרים עד שכר מינימום עמד על 33.6%. שנתיים קודם לכן, ב-2015, הוא עמד על 30.8%. ראיה לכך שרבות מן המשרות שנוספו למשק היו בשכר מינימום.

הגידול הרב ביותר במשתכרים  עד שכר מינימום-  ביישובים הערבים: שיעור המשתכרים שכר מינימום גדל בכל קבוצות היישובים, אולם הגידול הרב ביותר נרשם ביישובים הערביים.  להלן השיעור לפי קבוצות יישוב בשנת 2017, בסדר יורד:   התנחלויות חרדיות - 55%; יישובים ערביים - 45%; עיירות הפיתוח - 37%; התנחלויות לא חרדיות - 31%; יישובים מבוססים - 26%.

פירמידת השכר לפי מוצא, מגדר ולאום אינה משתנה:

ב-2018, בראש טבלת השכר ניצבו גברים אשכנזים דור ראשון שעלו עד 1989, עם שכר ממוצע של 18,772 ש"ח; אחריהם גברים אשכנזים מדור שני, עם 16,483 ש"ח; גברים מזרחים דור שני, עם 14,153 ש"ח; גברים מזרחים מדור ראשון שעלו עד 1989, עם 13,578 ש"ח; גברים אשכנזים שעלו לאחר 1990, עם 13,179 ש"ח; ונשים אשכנזיות דור ראשון שעלו עד 1989, עם 11,918 ש"ח. בתחתית הטבלה מצויות נשים ערביות ונשים יהודיות יוצאות אתיופיה – 5,722 ₪ ו-5,619 ₪, בהתאמה.

ב-2018 לכמעט מחצית ממשקי הבית שבראשם מבוגר/ת בגילאי 67 ומעלה לא היתה כלל הכנסה מפנסיה:

בשנת 2018, פחות ממחצית משקי הבית בעשירון התחתון שבראשם שכיר או עצמאי הפרישו לחיסכון פנסיוני – 47.2%, בעשירון השני השיעור עמד על 63.8% ובעשירון השלישי על 74.9%. מהעשירון הרביעי ואילך שיעור ההפרשה לחיסכון פנסיוני עמד על הטווח שבין 83% ל-88%. בסך הכול, בשנת 2018 ל-20.7% ממשקי הבית שהעומד/ת בראשם הוא/היא שכיר/ה או עצמאי/ת לא היתה כלל הפרשה לפנסיה. בשנת 2018, ל-44.7% ממשקי הבית שבראשם עומד מבוגר/ת בגילאי 67 ומעלה לא היתה כלל הכנסה מפנסיה.

ישראל היא בעלת מעמד בינוני מן המצומקים בארצות ה-OECD: רק 53.8% ממשקי הבית הישראליים נמנים עם המעמד הבינוני. ישראל היא בעלת מעמד בינוני מן המצומקים בארצות ה-OECD, קטן מזה של כל החברות האירופיות בארגון למעט אסטוניה וליטא.

26% ממשקי הבית מצויים בעוני או בקרבתו:

חיבור של משקי הבית שמתחת לקו העוני ושל משקי בית הקרובים לעוני (משקי בית שהכנסתם היא בטווח שבין קו העוני ל-25% מעל קו העוני) מעלה כי בין 2003 ל-2012, שני הרבדים הקיפו כ-28% מכלל משקי הבית. ב-2016 נרשמה ירידה ל-26.6%. בשנת 2018 נרשמה ירידה נוספת בתחולת העוני הרשמית ויחד עם אוכלוסיית קרבת העוני עמד השיעור הכולל על 26% ממשקי הבית - אחת מכל ארבע משפחות לערך. אך יש לציין כי חלק מן הירידה בתחולת העוני הרשמית ב-2018 מוסבר על ידי דגימה חסרה של האוכלוסייה במזרח ירושלים.

אי השוויון הצטמצם במקצת אך הוא עדיין גבוה מאד: מדד הג'יני המעודכן ביותר שפרסם המוסד לביטוח לאומי הוא לשנת 2018 – 0.3559. זהו הנתון הנמוך ביותר מזה כשני עשורים. עם זאת, הוא עדיין גבוה מזה של רוב המדינות החברות בארגון ה-OECD.

השכלה גבוהה - רק אחד משלושה מגיע: רק 32.7% ממי שנמנו עם גילאי 17 ב-2010 הגיעו עד ל-2018 לאחד המוסדות להשכלה גבוהה בישראל.

פערים גדולים גם בהשקעה בחינוך בלתי פורמלי: בשנת 2018, ההוצאה הכספית לילדים עד גיל 18 על שיעורי עזר וחוגים עלתה עם

המעמד הכלכלי של משק הבית.

במשקי בית יהודיים, ההוצאה לילד על שיעורי עזר וחוגים ברובד הגבוה עמדה בממוצע על 401 ₪ לחודש – פי 10 מזו של ילד המצוי מתחת לקו העוני או בקרבתו. במשקי בית ערביים, ההוצאה ברובד הבינוני עמדה בממוצע על 100 ₪ לחודש לערך – פי 5 מזו של ילד המצוי מתחת לקו העוני.

דיור - 70% מההכנסות משכר דירה מועברות למשקי בית ב-3 העשירונים העליונים:

שכירות פרטית היא ביסודה הסדר של העברת הון מהשכבות מעוטות ההכנסה אל השכבות המבוססות.בשנת 2018, סך ההכנסה משכר דירה עמדה על 17.06 מיליארד ₪. מתוך מהכנסה זו, 7.18 מיליארד ₪ הגיעו לעשירון העליון, 3.1 מיליארד ₪ הגיעו לעשירון התשיעי, ו -1.7 מיליארד ₪ לעשירון השמיני. כלומר - שלושת העשירונים הגבוהים קיבלו, ביחד, 70% מסך הכנסות משכר דירה של כלל משקי הבית, כאשר העשירון העליון לבדו גרף כ–42% מהכנסה זו.

מערכת הבריאות - הבריאות הפכה לעסק פיננסי ענק:

הביטוחים המשלימים והפרטיים הפכו לעסק פיננסי אדיר ממדים: בשנת 2000, ההוצאה של משקי בית על ביטוחים משלימים, ופרטיים ועל השתתפות עבור תרופות וטיפולים עמדה על 4.6 מיליארד ש"ח (במחירי 2018); ב-2018 היא גדלה עד כדי 14.4 מיליארד ש"ח.