לאמן הגרפיטי איתי נבט (27) מאשדוד היה קשה להביע את הכאב שלו בעקבות אירועי הטבח הרצחניים בשבעה באוקטובר במשך חודשים וחצי. באותו יום שחור הוא איבד לא מעט חברים, ביניהם חברת ילדותו איזבלה גנדלין הי"ד, תושבת העיר שנרצחה בפסטיבל הנובה, אך הכאב טרם מצא את דרכו לצאת החוצה.

איתי השתתף בעצמו בפסטיבל, הוא הגיע לצייר עם חברים וביום שישי לפנות בוקר - לילה קודם הטבח הנורא - הוא חזר הביתה לאשדוד. בימים שאחרי הוא כבר נחשף כמו כולנו לזוועות שהתרחשו במתחם הפסטיבל, וזיהה בין כל התיעודים את הפרצופים של אותם מבלים שפגש במסיבה וכבר אינם.

"לצערי איבדתי שם כמה וכמה חברים והמון אנשים שרקדתי איתם במסיבה נרצחו" – הוא משתף. "זה לא פשוט. ראיתי תיעודים של שלושה חברים שלי שמנסים לברוח מהמחבלים ונרצחים. זה לא באמת עוזב אותך. היום אני הולך לטיפול".

"בפעם הראשונה שהחזקתי פחית ספריי בחיים, זה היה כשהסתובבתי במרכזון וריססתי את השם שלה"

היה זה קול קורא שיזם סגן ראש העיר עו"ד אלי נכט שהזמין ציירים להכניס מעט צבע למיגוניות שהציב ביוזמה פרטית בכמה מרכזים מסחריים בעיר – אשר עודד את איתי להציע את עצמו בהתנדבות.

באופן מקרי, הוא נבחר לצייר על המיגונית שהוצבה במרכז מסחרי רובע י' – המקום בו ריסס את הגרפיטי הראשון בחייו שנשא את שמה של איזבלה הי"ד. "ריססתי את השם שלה בכל מקום וכתבתי לה שאני אוהב אותה" – הוא מספר. "זה היה בכיתה ג' או ד'. אחד השכנים תפס אותי, הזמין לי משטרה ונדרשתי למחוק את הכל".

השניים למדו יחד מכיתה א' ועד י"ב ואפילו התגייסו יחד. "היינו חלק מאותה חבורה, למדנו יחד מכיתה א' בבי"ס אלונים לא רחוק מהמרכזון" – משתף איתי. "בהמשך גם למדנו יחד במקיף ז', עלינו על מדים גם ביחד".

"היינו חברים טובים ונשארנו חברים טובים" – הוא מוסיף. "שבועיים אחרי זה היינו אמורים לחגוג בחתונה שלה. הפעם האחרונה שדיברנו הייתה כשהיא הזמינה אותי וסיפרה לי עם מי אני הולך לשבת בשולחן".

על אותה מיגונית אפורה, הוא בחר לצייר כאמור את דמותה של איזבלה ז"ל ואת שמה. "אני מרגיש שהייתי צריך לצייר אותה מזמן, אבל משהו שם היה מאוד קשה" – הוא משתף. "כדי לצייר אותה הייתי צריך להסתכל על התמונה שלה במשך שעות עד שהציור נבנה על הקיר, ולא הייתי מסוגל לזה".

"למרות זאת הרגשתי שאני חייב להוציא את זה ממני החוצה" – הוא מוסיף. "זה מאוד כואב, אבל מה כבר יכולתי לעשות אם לא לצייר אותה?...במובן מסוים זו גם איזושהי מחווה למשפחה. ההורים שלה ראו את הציור בהודעות בוואטסאפ, אני מאמין שהם התרגשו".

על תהליך היצירה הוא משתף: "זה אחד הציורים הקשים שעשיתי למרות שמבחינה טכנית הוא פשוט יחסית. הוא מאוד מינימליסטי, שחור-לבן, בלי הרבה נפח. בסה"כ זה מאוד עזר לי לפרוק קצת את התחושות, למרות שזו לא באמת היא שנמצאת שם. עם זה, עדיין קשה לי מאוד לעמוד מולו".