בדיוק תשע שנים לאחר שהגעתי לראשונה לאשדוד וטעמתי כמעט מכל מה שהעיר מציעה (קולינרית, לפחות), חשתי ראוי להגיע ולאכול במקום הכי אמיתי, הכי אותנטי, הכי ביתי ויש אומרים שהכי טעים בעיר: המזנון של "מאמא רחל" ברובע ב', הידוע גם כ"בוטקה של הזקנה", כ"קוסמת המרוקאית מאשדוד" וכ"מבשלת על גחלים".

הסיבה לריבוי השמות נעוצה מן הסתם בעובדה שעל המבנה הקטן בפתח הגן הציבורי שעל רחוב קיבוץ גלויות אין שום שלט וכנראה שגם לא היה בשלושים השנים האחרונות, מאז קרם המקום עור ודגים.

הזקנה כנראה יוצאת מנקודת הנחה שמי שרוצה להגיע כבר יגיע ויקרא לזה באיזה שם שירצה. הקטע לדעתי הוא דווקא עם שם הרחוב: קיבוץ גלויות. אין שום קיבוץ גלויות במטבח של הזקנה: אוכל מרוקאי למהדרין (וגם לכאלו שלא).

בקבוק שמן במערכה הראשונה

לצד המבנה הצנוע, סוג של הכלאה בין מחסן ציוד לריבוע בטון שבטח היה מיועד לשמש כקיוסק שכונתי, חמישה או שישה שולחנות פלסטיק, מכוסים במפות שעוונית משובצות, שמוזזים במשך שעות הפעילות בהתאם לתנועת השמש וכיוון הצל. לצד השולחנות כיסאות בגוונים שונים וספסלי גינה שהפכו לחלק אינטגרלי מסידורי הישיבה של המקום. אומנם תחילת יולי אבל למרבה הפלא רוח נעימה נושבת בין רחוב קיבוץ גלויות להנרייטה סאלד שממזרח.

הבן של רחל, עם מכנסיים קצרים ונעלי ניו באלאנס, מדווח בקצרה על מנות היום:
בשר ראש, דג טונה, נסיכת הנילוס וקציצות דגים. זו החלטה כבדת משקל אז אני הולך אל מאחורי המבנה לבקש עצה וברכה מהשפית הקשישה. היא עומדת שם קטנה ועטופה במטפחת ראש, רוכנת מעל שני מנגלים ועליהם סירים מהבילים, מאחוריה מאוורר רצפה, שולחן קטן ועליו כמה סירים ובקבוק שמן ריק, מלא עד חציו. מכירים את הביטוי "אקדח במערכה הראשונה, מוות במערכה השלישית"? אז תחליפו את האקדח בבקבוק השמן.

הזקנה אמרה לי שהבחירה שלי בקציצות הדגים מצוינת, אבל הפטירה לאחר מכן, מתוך נאמנות לשאר הסירים שהיו על הגחלים, שהכול טעים. ברחבה שלפני המבנה זוג בחורים שאכלו שם כשהגעתי שינו מקום באמצע הביס, כי השמש הגיעה לשולחן בו החלו את הארוחה שלהם. הבן של הזקנה קיבל אישור סופי לקציצות הדגים.

רוטב שמן במערכה השנייה

יולי-אוגוסט אצל הזקנה בגינה, למרות המשבים הנעימים מהנרייטה סאלד, הוא לא בילוי לרכי הלבב. ישיבה בת חמש דקות בלבד מגלה לך שגם הרוח וגם הצל לא ממש מספיקים כדי להתגבר על החום הכבד, שלא מרתיע אגב את חתולי השכונה וחברים שלהם שהגיעו משכונות אחרות, וגם לא את הזבובים שבודקים כמה אתה מהיר עם הידיים עוד לפני שמגיע האוכל.

אבל איזה אוכל. ללקק את השפתיים... מהשמן בעיקר. שלוש פנכות פלסטיק חד־פעמיות של סלטים: מטבוחה מדהימה בטעימותה (שמוגשת קצת בקמצנות), סלט מלפפונים נהדר ומרענן וזיתים נפלאים מתובלים ומגולענים. יחד עם הסלטים הקטנים הגיעו גם ארבע פרוסות עבות של לחם לבן טרי, לא חתוכות לגמרי - ובצדק: הם משאירים ללקוח את חוויית הבציעה, חוויה חשובה ואף יותר מזה - מספקת.

כשמגיעה המנה העיקרית אתה בתחילה מתאכזב שבארבעים שקלים לא פינקו אותך עם קצת אורז ליד זה, אבל אז אתה מבין שהזקנה לא מתעסקת בשטויות ובגנבות דעת.

במבט ראשון על צלחת קציצות הדגים אתה שואל את עצמך אם זה רוטב, למרות שאתה יודע שלא:
א' - כי ראית את בקבוק השמן המפליל,
ב' - כי ברור שזה שמן,
ג' - כי טוב שם משמן טוב.

אבל אז אתה מתחיל לאכול, בתחילה בהיסוס מסוים, שהופך באחת להתלהבות חסרת מעצורים.

בוא נאמר שאם בלקסיקון הדגים השלם יצטרכו דוגמת טעם לקציצות דגים מושלמות הם ייקחו ללא ספק את הקציצות האלה של הזקנה כדוגמה. פשוט שלמות.

נייר סופג במערכה השלישית

הקציצות, העשויות מנסיכת הנילוס, מתובלות להפליא וחריפות במידה כזו שאם עד עתה חשבת שאתה מזיע בגלל החום אז עכשיו אתה רטוב באמת בגלל הנסיכה.

אבל שום דבר לא עוצר אותך עכשיו. לא החתולים שמתחילים להתקרב אליך ללא שום מורא, לא הזבובים שמתחילים לגלוש על גלי הזיעה שניגרים ממך ולא החום ההולך ומתגבר. אתה מתמכר להנאות הגוף, לטעמים החדשים, ומתחלחל מהמחשבה שעוד מעט קציצות הדגים הללו יהיו נחלת העבר. 

הבן של הזקנה עובר בין השולחנות ומחלק לסועדים פיסות מגליל מגבות נייר. אני זקוק לזה כי אני מכוסה כולי בזיעה ובשמן.

"טעים לך?", הוא שואל אותי, ואני מניע בראשי לצדדים, לכאורה לשלילה, אבל זה רק בגלל ששני זבובים תקפו את האוזן הימנית שלי משום מה. אז כדי להראות לו שאני באמת נהנה אני ממצמץ לעברו בחיוב כי בדיוק טיפת זיעה סוררת חדרה לי לעין.

אני חושב שמעולם לא הרגשתי חי יותר. 

שעות פתיחה: א'-ה' 11:30-15:00 (אבל בדרך כלל האוכל נגמר הרבה לפני כן)

פסקול: זבובים וציפורים

תג מחיר:
קציצות דגים + סלטים ולחם - 40 שקל, קולה - חמישה שקלים; סך הכול: 45 שקל