08.06.17 / 23:15
ענן מכסה את המשכן במשך היום ובלילה ענן אש. ברגע שהענן עולה סימן שצריכים לצאת למסע, וברגע שהוא יורד סימן שצריך לחנות במקום.
הפרשה מתחילה באופטימיות ובפירוט התפקיד של כל משפחת שבט לוי, שנבחרו ע"י אלוקים לעסוק בקודש. באחריותם לפרק, להוביל ולהרכיב את המשכן. כמו כן, עליהם להתרחץ, לכבס את בגדיהם ולהיות טהורים בטרם הם ניגשים לקודש. כשהם מגיעים לגיל 50 תפקידם כאמור מסתיים. בני ישראל נודדים במדבר סיני יותר משנה בהנהגת משה ואהרון. ההכנות לכניסה לא"י בעיצומן ויש צורך בארגון ובסדר מופתי במהלך המסע. חג הפסח נחגג ובאותה הזדמנות קובעים פסח שני, כדי שגם לאנשים טמאים יתאפשר לחגוג.
ענן מכסה את המשכן במשך היום ובלילה ענן אש. ברגע שהענן עולה סימן שצריכים לצאת למסע, וברגע שהוא יורד סימן שצריך לחנות במקום. המסע יכול להימשך מספר ימים או חודש – לפי החלטת אלוקים. משה מכין שתי חצוצרות מכסף, שתפקידן להודיע לעם מתי יוצאים לדרך, מתי עוצרים, מהם זמני המועדים ושבת, הזמנה לראשי השבטים, עת מלחמה וקוד לכל שבט. האחראים לחצוצרות הם בניו של אהרון. שבט יהודה תמיד יתחיל את המסע ראשון והכל יתנהל לפי סדר ידוע מראש.
יתרו כהן מדין מחליט לחזור לארצו. העם מתלונן על מצבם במדבר ואש אלוקים פורצת בקצה המחנה. לעם נמאס מאכילת ה"מן", הם רוצים בשר, דגים ואת כל האוכל שאכלו במצרים. משה מתפלל לאלוקים והאש נרגעת. העם ממשיך לבכות ולהתלונן ואלוקים מאוד כועס, משה כבר מרים ידיים ולא יודע מה עליו לעשות, הוא מיואש מהמצב. אלוקים מבקש ממשה לאסוף 70 זקנים לאוהל מועד, והוא מבטיח להם בשר עד אשר "יצא להם מהאף". משה מדבר לעם את דברי אלוקים, הזקנים זוכים לרוח הנבואה ועוזרים למשה להרגיע את כל העם. אלוקים מוריד "שלו" מהשמיים ורבים מתים בגלל תאוותם, שלא יודעת גבול.
מרים מדברת לשון הרע על אשתו הכושית של משה, ציפורה. אלוקים קורא למשה, אהרון ומרים יחד לאוהל מועד. אלוקים כועס על מרים על מילותיה והיא נדבקת בצרעת. משה צועק לאלוקים ואומר "אל נא רפא נא לה". מרים מסתגרת מחוץ למחנה 7 ימים והעם מחכה לה, עד שהיא נרפאת מהצרעת.
המסע במדבר קשה לכולם עקב החום הכבד, התנאים הקשים, והמחסור במים ואוכל. בני ישראל מתלוננים למשה ומכעיסים את אלוקים בהתנהגותם זו. מיציאת מצרים ועד רגע זה הם לא מצליחים להתעלות על עצמם וכל הזמן יש להם נפילות חדשות. אין אומנם חטאים גדולים כחטא העגל, אך הם מתנהגים כמו "שועלים קטנים שמחבלים בכרמים".
כל פעם מחדש מתרחשת הידרדרות באמונה. לאלוקים נמאס והוא מעניש אותם בהתנהגותם, אך משה נחלץ לעזרתם ומציל אותם. מול גדולתו של משה כמנהיג נמצא אספסוף שלא מסוגל להתנהג כעם – "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו". אין להם גבולות להתנהגות ומשה נשבר ומבקש עזרה מאלוקים.
העם לא נמצא במקום של אמונה, ועם כל הרצון הטוב של משה, הוא אינו יכול לנהל הכל לבד. מול גדולתו של משה, הוא צריך להתמודד עם בני ישראל שמתלוננים ללא הרף. אפילו משה לא מבין את פשר התלונות אליו. נראה שבני ישראל לא למדו דבר ורק הבטן שלהם מכתיבה את הטון. אמונה והתנהגות אינם הצד החזק של בני ישראל, והתנהגותם זו חוזרת גם בדורות הבאים.
מול הקשיים הרבים שמשה מתמודד איתם, מרים אחותו לא מתאפקת ומוציאה על משה ואשתו הכושית ציפורה לשון הרע ונענשת. למרות זאת, משה לא כועס ולא נוטר כלפי העם וגם לא כלפי אחותו מרים. הוא לא מבקש עבורה עונש אלא ריפוי מאלוקים ואנו קוראים על מנהיג דגול שרואה את שליחותו לפניו ולא את חייו האישיים. אומנם יש למשה רגעי שבירה, אך הוא מתגבר עליהם בעזרת אלוקים ומצליח לנווט את העם בדרך הנכונה.
הפטרת בהעלותך:
הנביא זכריה קורא לעם ישראל שנמצא בגלות בבל להתכוננן לשיבת ציון. אחרי 70 שנה בגלות יש תקווה גדולה שכל היהודים יחזרו ברצון ובשמחה לא"י. מיד בהמשך מתוארים בגדי הכהן, לבוש בגדים "צואים". הבגדים הללו מסמלים את התנהגותם הרעה של היהודים בתקופת בית שני. היהודים סירבו לעלות לא"י מפני שהיה להם נוח מאוד בארצות הגולה, והם לא היו מוכנים לוותר על כספם ורכושם. הנביא דוחף את היהודים לעלות לא"י, אבל הוא לא מצליח לעשות זאת. הימים היו ימים קשים של רפיון מצד היהודים בגלות. רוב היהודים העדיפו להשאר בגלות בבל, והייתה חרפה גדולה שהיהודים לא רצו לחזור לא"י כשהייתה להם אפשרות כזאת.
18 שנים אחרי "הכרזת כורש", שנתנה ליהודים הכשר לעלות לא"י ולבנות את בית המקדש השני, עם ישראל מצא עצמו במצב קשה. בית המקדש לא התחיל להיבנות, העמים השכנים התנכלו בדרכים שונות ליהודים והמצב הכלכלי היה גרוע מאוד. התלהבותו של חלק מהעם בתחילת שיבת ציון התפוגגה והחלו להתפתח דאגות רבות בקרב העם לגבי ביטחון ופרנסה. זכריה הנביא משכנע את העם בנבואות הללו, שאין צורך לבנות בית מקדש מפואר, מפני שלא היו משאבים כספיים. זכריה הנביא מצליח במשימה ובית המקדש השני נבנה בירושלים.
נבואות זכריה הנביא למעשה מתגשמות בהקמת מדינת ישראל. הרבה יהודים שנולדו לאחר קום המדינה לא יכולים להבין את גודל הדבר של מדינה חופשית יהודית שיש לה צבא חזק, שמגן עליה. אנו מקבלים באופן טבעי, כמעט מובן מאליו, את מדינת ישראל ואת ירושלים עיר הבירה, שילדים משחקים ברחובותיה. הנביא זכריה לא מדבר על ניסים גדולים וגלויים, הוא מדבר על הגאולה שהייתה ליהודים כשהם שבו מהגלות.
אנו צריכים להסתכל קדימה ולהבין את מהות קיומנו בארץ ישראל. הארץ ניתנה לנו על ידי אלוקים, אך לצערנו יהודים רבים בחו"ל מתבוללים ובעתיד לא ישאר זכר לרוב העם היהודי, מכיוון שיהודים בגלות בוחרים בחיים חסרי דאגה. אולם, רק בארץ ישראל אפשר לקיים חיים יהודיים מלאים ולחיות בשמירה אלוקית. עלינו לזכור את הגלות הארוכה, הפרעות ביהודים, השואה במלחמת העולם השנייה וחוסר ההגנה שהייתה ליהודים נגד מקרי רצח, התעללות ופשעי שנאה. הכנסיה הנוצרית ניסתה בכל הכוח למחוק את זכר היהודים ע"י הכרחתם להתנצר, למחוק את זהותם היהודית, מצוות ברית מילה ושמירת שבת. המוסלמים רצחו את היהודים ללא רחמים וגם כיום הם ממשיכים במטרתם זו.
הערה: בשבוע שעבר, ערב חג השבועות, הרצתי על "עשרת הדיברות", "מגילת רות" ו"שיר השירים" בערב "תיקון ליל שבועות" שהתקיים ביוזמת צוריה שחר, מנהלת "בית הספר לאחדות" ובשיתוף עיריית אשדוד. היה זה ערב של תיקון ואחדות בין כל עם ישראל, והכל למען מטרה אחת: חידוש הברית עם אלוקים. ישנה פסיעה אחת בין רוחניות לריקנות, פסיעה אחת בין אחדות לבין ריחוק. אני מזמין אתכם ללמוד איתי בערבי פרשת השבוע, לפרטים: דוד, 053-6000434.