בשנת 1119 החליט בלדווין השני שנמאס לו מהמצב המסוכן בדרכים. שודדים, אנסים ורוצחים הסתובבו בהן והבריחו את הצליינים הנוצרים שלא הרגישו בטוחים לעלות לרגל לאתרים המקודשים. כעשרים שנה קודם לכן, בעקבות מסע הצלב הראשון, הגיעו הצלבנים לארץ הקודש והקימו בה את ממלכת ירושלים. זו נשענה על אבירים, נושאי כליהם ונספחים מלאי להט דתי. אבל הזמן חלף ורבים מהם חשו שאחרי שמילאו את השבועה וירושלים שוחררה, אפשר ורצוי לעזוב את הארץ הלוהטת והמאובקת ולחזור לאחוזה המפנקת בצרפת.

בלדווין החליט להקים משמר מיוחד שיורכב מאבירים שיגנו על עולי הרגל, ובכך לפתור את הבעיה. אבל מה לעשות שהמשוגעים היחידים שהיו מוכנים להגיע לכאן היו אנשים שעשו זאת מתוך תחושת שליחות דתית? מצד שני, על אנשי דת נאסר להחזיק בנשק, בטח שלא להשתמש בו, ואפילו אם מישהו קם להורגם.

הפתרון היה לכופף קצת את האיסור ולהקים מסדר של אבירים נזירים. אלה נשבעו את שבועת הפרישות והציות ונדרו לחיות חיי עוני, ובמקביל הקדישו את חייהם לטובת הכלל. וכך הוקם מסדר אבירי היכל שלמה (או בקיצור הטמפלרים) שקיבל את שמו בגלל שמקום מגוריהם של חבריו היה במתחם הר הבית שהאבירים ראו בו שריד למקדש שלמה.

לאבירים היה תקנון מחמיר והם היו כפופים ישירות לאפיפיור. עם הזמן הפך המסדר למבוקש מאוד ועם הביקוש גדלו התרומות עד שאנשיו הפכו לכוח פוליטי ועשיר. בשלב מסוים הפך המסדר לכוח מאיים מבחינת פיליפ הרביעי, שכונה "פיליפ היפה", ובמבצע חשאי הורה המלך הצרפתי לעצור את חברי המסדר. הוא האשים אותם בהאשמות שונות ומשונות, הוציא מהם הודאות בעינויים קשים ובשיא העלה על המוקד עשרות מהאבירים ולבסוף את מנהיגם. הרווח הנקי של המלך היה כמובן העושר הרב שזרם אל קופתו.

נזירות היא תופעה שניתן למצוא כמעט בכל תרבות כבר מהעת העתיקה, וכן גם ביהדות. למעשה פרשת השבוע "נשוא" עוסקת בין שאר ענייניה גם באנשים שבחרו לנדור נדר ולהקדיש את עצמם לאלוהים. וכך כתוב: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל... כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַיהוָה, עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא".

מעניין שהאיסורים שחלים על נזיר במקרא הם שלושה: איסור לשתות יין ולאכול כל חלק של הגפן, לגדל את שערו ולא להיטמא למת ואפילו לא לאחד משבעת הקרובים מדרגה ראשונה. לא פרישות, לא התנזרות מיחסי אישות ולא דרישה לחיי עוני. ההסבר לכך הוא שהיין הוא סמל לתענוגות הגוף, השיער סמל להבלי היופי והאבל על המת היא חולשת הנפש – ביטולם של כל אלה מסייע לאדם לעבוד את האלוהים ממקום צלול ונקי.

אגב, בניגוד לנזירים בתרבויות שונות, שבהן על פי רוב מתחייב הנזיר לחיות כך לעולם, במקרא הנזירות היא זמנית ואדם יכול להקדיש את עצמו לאל רק לפרק זמן מוגבל. לפי המשנה ברירת המחדל של נדר נזירות היא של שלושים יום ולאחר שאלה חולפים ניתן לחדש אותו מדי חודש, אבל תמיד יש תחנת יציאה.

יותר מזה, כשתמה תקופת הנזירות על הנזיר להביא קורבנות. ספר החינוך מסביר שמכיוון שאדם מקבל על עצמו התנזרות מהנאות העולם, למרות שאלה מותרים, לא רק שלא אומרים לו "יופי כל הכבוד" אלא אף מענישים אותו.

נדמה לי שמה שמבין המקרא הוא שאדם הוא בסופו של דבר אדם ולא מלאך. יש לו תשוקות, יש לו רצונות, יש לו שמחות וגם לא עלינו רגעי משבר. האדם יכול להתעלם או אף להילחם בתכונות האנושיות האלה לתקופת זמן מוגבלת אבל יותר מדי זמן והטבע האנושי שלו ישוב וישתלט עליו. לכן לנדור נדר נזירות לעולמי עולמים הוא אקט מלאכותי שהסיכוי להצליח בו הוא קלוש.

חמור מכך, לפעמים נודר הנדר עצמו עלול לחשוב בטעות שהוא לא סתם יצור אנושי אלא ישות רמה ונשגבת ואז עלולות להתחיל הצרות. כי מלאכים יש רק בשמיים, ומי שמנסה להידמות אליהם עלול לסיים כמו הטמפלרים.