בחג הסוכות שתי המצוות הייחודיות הן ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים.
מה המסר המיוחד שמסתתר מאחורי ארבעת המינים?

בשביל להבין את העומק שיש בארבעת המינים, צריך ראשית להיזכר מה הטעם הפשוט למצווה זו.
כזכור לכולנו, ארבעת המינים מסמלים ארבעה סוגי אנשים בעם ישראל:
לולב – יש לו טעם ואין לו ריח, מסמל אנשים שלומדים תורה ואין להם מעשים טובים.
הדס – יש לו ריח ואין לו טעם, מסמל אנשים שלא לומדים תורה ויש להם מעשים טובים.
אתרוג – יש לו גם טעם וגם ריח, מסמל אנשים שלומדים תורה ויש להם מעשים טובים.
ערבה- אין לה לא טעם ולא ריח, מסמלת אנשים שלא לומדים תורה ואין להם מעשים טובים. (על פי מדרש ויקרא רבה, פרק ל, יב)

האגודה שלהם ביחד ונטילתם ביחד מסמלת את האחדות של עם ישראל ואת העובדה שכל ישראל ערבים זה לזה ואחראים זה לזה. העובדה שאם אחד מהם חסר, אי אפשר לקיים את מצוות ארבעת המינים, מסמלת את העובדה שלא משנה אם האדם לומד תורה ולא משנה אם הוא עושה מעשים טובים או לא, אם הוא יהודי, הוא תמיד יהיה חלק מעם ישראל ואי אפשר בלעדיו.
המצווה הזו של ארבעת המינים מסמלת את העובדה שכולנו בני עם אחד, עם שורשים משותפים, לא משנה מאיזו מדינה הגיעו הסבים והסבתות שלנו, לא משנה האם אנחנו דתיים או לא ולא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו. תמיד נהיה עם אחד ותמיד נהיה קשורים זה לזה.
עד כאן, אלו דברים שלמדנו בגן (גם אם שכחנו...).

עכשיו נשאלת קושיה גדולה מאוד:
כאשר מברכים על מצוות ארבעת המינים, הברכה היא "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב".
נשאלת שאלה, מדוע בברכה לא מברכים דווקא על האתרוג? הוא הרי הנעלה מכולם. יש לו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את האנשים שגם לומדים תורה ויש להם גם מעשים טובים.

איך יתכן שמברכים דווקא על הלולב, שמסמל אנשים שאמנם לומדים תורה, אבל אין להם מעשים טובים?
ובכלל, אפשר הרי היה לקבוע שהברכה תהיה על ' נטילת ארבעת המינים ' מבלי להזכיר את אחד מהם באופן מפורש. מדוע בחרו חז"ל שהברכה תהיה דווקא על אחד מהם ומכל הארבעה, הם בחרו דווקא את הלולב? המסר של הלולב הוא הרי בעייתי מאוד!

התשובה לשאלה הזו תלויה בשאלה אחרת שחז"ל דנו בה:
מה חשוב יותר – לימוד או מעשה?
לאחר דיון וחילוקי דעות, תשובתם והכרעתם של חז"ל היא: " גדול תלמוד שמביא לידי מעשה " (מסכת קידושין, מ/ב)
זאת תשובה מורכבת ואפילו קצת מתחכמת.
מתשובה זו יוצא שהמעשה הוא הגדול, הוא החשוב והוא העיקר בחיים, אבל בכל זאת, כמענה לשאלה מי חשוב יותר, אמרו חז"ל שהתלמוד גדול. הם נימקו את תשובתם, בכך שלימוד (עקבי ושיטתי) מביא לידי מעשה. כלומר הם מדגישים שהלימוד הוא רק אמצעי ולא המטרה.

מדוע אם כך, הם פתחו את תשובתם בכך שלימוד גדול? הרי ראוי והגיוני לציין את המטרה בתור הדבר החשוב והמרכזי?!?
התשובה היא, שחז"ל הבינו שעבור רוב רובם של האנשים, אם לא יהיה לימוד, גם לא יהיה מעשה. במיוחד כאשר מדובר במעשים שאינם באים בטבעיות לאדם ויש צורך במאמץ או התגברות על תאוות כדי לעשות אותם בקביעות.
בעצם בתשובתם הם אמרו, שאמנם הלימוד הוא אמצעי, אבל אי אפשר בלעדיו. הוא הכרחי ולכן מכיוון שבזכותו יגיעו לאחר מכן המעשים, הוא הגדול, הוא החשוב וכל המעשים נזקפים לזכותו.
מכיוון שאת הלימוד מסמל הלולב, בחרו בו חז"ל, להיות זה שעליו מברכים את הברכה של כל ארבעת המינים, כדי להדגיש את החשיבות והמעלה בלימוד.
הקשר בין לימוד תמידי לבין שמירת הבריאות הוא הדוק מאוד והכרחי.

הרבה אנשים מבינים שיש להימנע מכל מזון תעשייתי, לא לאכול בלילה לפני השינה, לאכול הרבה עלים ירוקים, נבטים ירוקים, סלטים חיים, להימנע מסוכר, מטיגון, להקפיד על לעיסה מושלמת של המזון, להפסיק את האכילה לפני שמרגישים שבעים וכמובן פעילות גופנית סדירה וקבועה ועוד ועוד. אבל, לאחר תקופה, לא פעם, נחלשים בשמירת ההרגלים הללו. הם דורשים מאמץ מתמיד ומודעות תמידית.

המפתח להתמדה בכללים לשמירת הבריאות, הוא לימוד תמידי. הלימוד יקנה ויתחזק את המוטיבציה לשמור על הכללים, שלא תמיד קלים לביצוע בתנאי החיים שלנו.
חשוב מאוד ללכת להרצאות, לימי עיון, לקרוא ספרים בנושאי בריאות, ללכת לקורסים בנושאי תזונה ובריאות, להקשיב לדיסקים בנושאים אלו, לקרוא מאמרים באתרי אינטרנט איכותיים וכו'. רק לימוד מתמשך יכול לשמור על "רמת כוננות" גבוהה ולהבטיח שמירה על הכללים החשובים לשמירת הבריאות.
הלימוד הוא אמצעי הכרחי וחשוב לשמירת הבריאות (שבהערת אגב, חשוב לזכור שגם היא רק אמצעי לביצוע תפקידנו ושליחותנו כאן בעולם...).

תשאלו בצדק – הלימוד חשוב מכיוון שבזכותו יש את המעשה, אבל עדיין לא מובן מדוע לא מברכים על האתרוג. הרי לאתרוג יש גם את מעלת הלימוד וגם את מעלת המעשה?!
התשובה היא ראשית שגם ללולב, אותו אדם שיש לו לכאורה רק לימוד, אין הכוונה שאין לו בכלל מעשים טובים, אלא שעיקר זמנו מוקדש ללימוד, שהרי "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו" (מסכת יבמות קט/ב)

הלולב מסמל את האנשים ששקועים בלימוד. שעיקר זמנן מוקדש ללימוד וזאת כדי שיהיו אלו שמלמדים את כל שאר הציבור. חז"ל ידעו שחשוב שיהיו אנשים בעם ישראל, שהלימוד יהיה עיקר העניין שלהם בחיים וזאת כדי שיעמיקו בו ויוכלו ללמד את כל שאר העם.
בזכות "הלולבים", אלו ששקועים בלימוד, כל העם לומד גם הוא (הולך לשיעורים ולהרצאות של "הלולבים", קורא את הספרים שהם כותבים, המאמרים שהם כותבים וכו') וגם מקיים את המעשה. כך שלמעשה כל המעשים כולם, של כל העם, נזקפים לזכות "הלולבים" – לכן בחרו חז"ל דווקא בלולב להיות זה שעליו מברכים את ברכת ארבעת המינים.

אבל כאן רק מתחיל כל הסיפור.
ישנו פרוש נוסף מדוע מברכים דווקא על הלולב. פרוש הפוך לחלוטין!
ראינו קודם "שלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" (ספר הזוהר, חלק ג, ריח/א) והלימוד הוא רק אמצעי הכרחי לקיום תמידי של המעשה.
הלולב, שיש לו טעם ואין לו ריח, מסמל את האנשים הנחותים ביותר – אלה, שלמרות שלומדים ויודעים מה צריך לעשות, לא עושים!
גם לערבה אין מעשים טובים, אבל עליה אפשר ללמד זכות. הערבה מסמלת אנשים שגם תורה אין להם, כלומר הם לא לומדים. כך שאי אפשר לבוא אליהם בטענות מדוע הם לא עושים- הם הרי לא יודעים מה לעשות. לא לימדו אותם, לא דאגו להכניס אותם למסגרת של לימוד ולכן הם גם לא עושים.
אי אפשר לומר זאת על "הלולבים". הם לומדים, הם יודעים מה צריך לעשות ולמרות זאת לא עושים!

מכל ארבעת סוגי האנשים בעם ישראל, הגרועים ביותר הם אלו שאין להם מעשים טובים (כי הרי "המעשה הוא העיקר") ומבין אלו שאין להם מעשים טובים, הגרועים ביותר, הם אלו שיודעים על החשיבות של המעשים הטובים ויודעים בדיוק איך ומה צריך לעשות ובכל זאת לא עושים – אנשים שמיוצגים על ידי הלולב שיש לו טעם ואין לו ריח.
אם הלולב הוא סוג האנשים בדרגה הנמוכה ביותר בעם ישראל והם למעשה ראויים לגנאי, מדוע בחרו חז"ל שדווקא עליהם תהיה הברכה?

תשובה אחת, היא שהברכה עליהם תתן להם כוח, לצאת מהמעמד בו הם נמצאים ולהביא גם אותם למצב שבו הם יתחילו לעשות מעשים טובים. כאשר מברכים מישהו, זה נותן לו תוספת כח וזאת המטרה בברכה דווקא עליהם, לתת להם כח שיצאו ממצבם. הלולב, הוא זה שזקוק לברכה יותר מכולם.

תשובה שניה, עמוקה יותר, היא שחז"ל רצו ללמד אותנו, שכדי שעם ישראל יהיה שלם, צריך את כולם, אי אפשר לוותר על אף יהודי, אפילו את אלו שנמצאים בדרגה הבזויה ביותר- הלולבים- שלמרות שיודעים מה לעשות, לא עושים.
לכן דווקא עליהם מברכים, כדי להראות את החשיבות של כל יהודי, לא משנה מאיזה סוג הוא. מברכים דווקא עליהם כדי להדגיש שגם אותם לא מוציאים מכלל ישראל ואדרבא הם חשובים לא פחות מהאתרוגים, שיש להם גם תורה וגם מעשים טובים. חז"ל רצו ללמד אותנו שגם אם אנשים כאלו, חשוב להתאחד.
זאת לא חכמה להתאחד עם אנשים שהם כמוך ודומים לך. החכמה היא להתאחד עם אנשים שונים ממך ובמיוחד עם אלו שממש הפוכים לך ובמיוחד עם אלו שפועלים בניגוד לערכים בהם אתה מאמין.

זה המסר שחז"ל רצו להעביר לנו, בבחירתם דווקא בלולב להיות מושא הברכה של ארבעת המינים.

אבל האמת היא, שלארבעת המינים יש מסר עמוק עוד יותר.
ראינו שיש שני טעמים שונים ולמעשה הפוכים לסיבה שבחרו דווקא בלולב להיות מושא הברכה.

לפי פרוש אחד – הלולב הוא הנעלה מכולם ולזכותו נזקפים המעשים של כל שאר האנשים (כי הוא זה שלומד ומלמד את כל העם והלימוד הרי מביא לידי מעשה).
לפי פירוש שני, הלולב הוא הנחות מכולם, כי הוא לא עושה את מה שצריך לעשות, למרות שהוא יודע היטב מה צריך לעשות.
אז מצד אחד הלולב הוא הנעלה מכולם ומצד שני הלולב הוא הנחות מכולם. מה האמת? האם הלולב מסמל את האנשים הנעלים ביותר או את הנחותים ביותר? על כגון זה אמרו חז"ל: " אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (מסכת ערובין יג/ב).

המסר של ארבעת המינים שהוא שעל כל אדם ועל כל מצב בחיים, אפשר להסתכל מכיוונים שונים. זו בחירה שלנו האם להסתכל על אדם מסויים כנעלה או כנחות. אותו אדם, מזווית ראיה אחת יכול להיות הנעלה מכולם, המנהיג של כולם, ומזווית ראיה שניה, אותו אדם בדיוק, יכול להיות הנחות והפחות מכולם.

גם על עצמנו, אנחנו יכולים להסתכל משני נקודות מבט. אם אנחנו מרגישים שאנחנו חכמים ובעלי ידיעות רבות וברוכי כישרונות, חשוב שמידי פעם, נבחן את עצמנו גם מזוית הראיה השניה- האם אנחנו באמת מיישמים את כל מה שאנחנו יודעים? האם אנחנו מנצלים את הכישרונות שלנו בצורה הנכונה ולמען המטרות הראויות? אם לא, הרי שלא רק שאנחנו לא נעלים, אלא הפחותים...
ארבעת המינים עוזרת לנו לאמץ את אמירת חז"ל: " הוי שפל רוח בפני כל האדם " (מסכת אבות, פרק ד, משנה י). בין אם אין לו הרבה ידיעות (לימוד) ובין אם אין לו הרבה מעשים טובים, ארבעת המינים מזכירים לנו שאפשר להסתכל על כל אדם משני הכיוונים ותמיד אפשר לבחור לראות בו נעלה מאיתנו.

זו בדיוק הייתה השקפת עולמו של משה רבנו. התורה מעידה עליו, שלמרות דרגתו הנעלית, הוא היה עניו מאוד: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, יב, ג).
חז"ל מסבירים לנו שתפיסת העולם שעזרה לו להיות עניו ושפל רוח בפני כל אדם, היא שהוא ידע את מעלותיו וכשרונותיו, אבל הוא חשב שאם אדם אחר היה מקבל את הכישרונות הללו ואת תנאי הפתיחה שהיו לו (לגדול בארמון המלך בעוד כל שאר העם משועבדים כעבדים), הוא היה מגיע לדרגה גבוה יותר מהדרגה אליה הוא הצליח להגיע.

רק אם לא נרגיש נעלים מאנשים אחרים, נוכל באמת להתחבר אליהם ולהתאחד איתם. זה גם מה שמקשר בין המסרים השונים של ארבעת המינים. תחושת גאווה ועליונות, מפריעה לאחדות.

ארבעת המינים גם מזכירים לנו שאפשר להסתכל על כל אירוע מזוויות ראיה שונות.
סיפור קצר (ואמיתי!) שממחיש זאת בצורה מיוחדת:
בברה"מ הקומוניסטית היה אסור לקיים חיים דתיים. חסיד אחד, ממש מסר את נפשו כדי להניח תפילין בכל יום. אפילו כאשר נשלח לכלא בסיביר, הצליח להחביא את התפילין שלו ולהניחם יום ביומו תוך סיכון עצמי לא מבוטל. רק דבר אחד הוא לא הצליח לעשות – לשלוח את התפילין שלו לבדיקה שהם כשרים. לאחר עשרות שנים, כאשר זכה לצאת מברה"מ, הדבר הראשון שהוא עשה, היה לתת את התפילין שלו לבדיקה. לעת ערב הוא הגיע לבודק לקבל את התפילין שלו בחזרה.
לבודק היו בשורות לא קלות עבורו. "לא רק שהתפילין שלך לא כשרות", הוא אמר לו, "הן מעולם לא היו כשרות! חסרה בהן מילה שלמה".
החסיד שתק לכמה שניות. הוא הבין שלמעשה הוא מעולם לא הניח תפילין ושכל המאמצים שלו ומסירות נפשו היו בעצם לשווא. פתאום הוא החל לרקוד משמחה!
הבודק חשב שהחסיד איבד את שפיות דעתו, מרוב עצבות על הבשורה המרה וחוסר יכולת לעכל את מה שקרה. הוא שאל אותו: " מדוע אתה רוקד משמחה? על מה אתה שמח? על זה שמעולם לא הנחת תפילין? "
אמר לו החסיד: " מה זאת אומרת על מה אני שמח? אתה לא מבין? מחר אני הולך להניח תפילין בפעם הראשונה בחיי! ואיך לא אהיה שמח??? ".
אפשר להסתכל על כל אירוע בחיים, כעל אירוע נורא ואפשר להסתכל על כל אירוע, כהזדמנות לפתוח דף חדש וכמנוע לצמיחה והתפתחות.
הגישה החיובית והאופטימית לחיים היא היא המפתח לבריאות טובה ובכלל לאיכות חיים ולשמחה.

סיכום המסרים של ארבעת המינים:
ארבעת המינים מסמלים את האחדות של כל סוגי האנשים בעם ישראל ואת העובדה שאי אפשר לוותר על אף אחד, כדי להיות באמת עם ישראל. ארבעת המינים מזכירים לנו, שלמרות ההבדלים ביננו, אנחנו עם אחד ותמיד נהיה.
הברכה על הלולב מזכירה לנו את המעלה והחשיבות בלימוד. הלימוד התמידי הוא כלי הכרחי כדי לשמר הרגלים שהם היפך הטבע שלנו. מטופלים שמגיעים להרצאות, קוראים ספרים וכו', הם מטופלים שמצליחים הרבה יותר לדבוק בהרגלי החיים הבריאים ולכן הם גם רואים תוצאות טובות יותר ומהירות יותר.

הברכה על הלולב מזכירה לנו שדווקא האדם הפחות ביותר, זקוק לרחמים הגדולים ביותר ולכן דווקא עליו אנחנו מברכים. הגישה הנכונה שחז"ל רצו להדגיש לנו, היא לא שנתנער ממנו, אלא להיפך, שנתאחד עימו וכך נשפיע עליו לטובה.

הלולב מזכיר לנו להיות שפל רוח בפני כל האדם, לא להרגיש עליונות, הן כדי להתאחד עם כל אחד והן כדי ללמוד מכל אחד. אמרו חז"ל: " איזהו חכם? הלומד מכל אדם " (מסכת אבות, פרק ד, משנה א). תחושת עליונות על קבוצה כזו או אחרת בעם ישראל, תמנע מאיתנו ללמוד ממנה.
הברכה על הלולב מזכירה לנו שאפשר להסתכל על כל אירוע ועל כל אדם מכמה זוויות ראיה, לעיתים זוויות ראיה הפוכות לחלוטין ושזו בחירה שלנו איך להסתכל על כל אדם ועל כל אירוע בחיים. דפוסי החשיבה שלנו הם כלי עוצמתי לשלווה, אושר ושמחה.

הפרוש השני של הלולב, מזכיר לנו לא להיות מאותם שיודעים מה נכון ומה צריך לעשות ובכל זאת לא עושים, אלה שרק לומדים ולא עושים..., אלא שנהיה מאלו שעושים את כל מה שהם מבינים ויודעים שצריך ונכון לעשות.
אחד הטעמים לנענועים של ארבעת המינים לכל הכיוונים, הוא לסמל, שלא משנה איזה טלטולים נעבור, תמיד נהיה ביחד ותמיד נהיה זה לצד זה, מאוגדים ביחד. זה מה שיתן לנו את הכח לעמוד בכל טלטלות החיים.

אז אחרי שהבנו את המסרים העמוקים שמסתתרים בתוך ארבעת המינים, אם החלטתם לקנות סט של ארבעת המינים, הנה כמה הנחיות פרקטיות לקיום המצווה (שהרי "המעשה הוא העיקר"):
יש ליטול (לנענע) את ארבעת המינים בכל אחד מימי חג הסוכות, חוץ מביום שבת.
לפני כל נטילה, יש לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו (עם ה' במקום ק') מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב"
בפעם הראשונה (ורק בה) שמנענעים את ארבעת המינים בכל שנה, יש לברך לאחר הברכה על נטילת לולב (ולפני הנענועים) גם "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".
ניתן לקיים את המצווה בכל מקום שהוא, אבל מצווה מן המובחר ליטול את ארבעת המינים דווקא בתוך סוכה. זאת מכיוון שארבעת המינים מסמלים את האחדות של כל סוגי האנשים בעם ישראל וכך גם הסוכה, שנאמר: " ראויים כל ישראל לשבת בסוכה אחת " (מסכת סוכה כז/ג).

לא סתם דווקא חג סוכות נקרא "זמן שמחתנו" . חג הסוכות והמצוות שלו (סוכה וארבעת המינים) מסמלים כאמור את האחדות. אין דבר שנותן יותר כח מאשר להרגיש ולדעת שאנחנו ביחד. תחושת בדידות היא המקור לעצבות ותחושת האחדות והחיבור היא מקור לשמחה.

חג סוכות שמח!

שלכם,
גיל יוסף שחר MD

* שני הטעמים ההופכיים לברכה על הלולב דווקא, לוקטו מתוך תורתו של הרבי מלובביץ