28.04.16 / 17:52
ר' דוד בוזגלו נחשב גדול הפייטנים. גדל בקזבלנקה והופיע על במות גדולות, בסעודות מלכים והיה לגדול במוזיקה האנדלוסית, עלה לישראל והיה לגאווה בקרב יהודי מרוקו. סיפור חייו בסרט בן כ- 60 דקות: "שיר ידידות", כחלק מפסטיבל "תור הזהב".
הסרט "שיר ידידות" מציג דרך בני משפחתו, חבריו וחוקרי תרבות את סיפור חייו של גדול הפייטנים: ר דוד בוזגלו:
הקהל מתלהב ממנו ומתייחס אליו כמלך. הזמר והפייטן הגדול היה מגיע לבית הכנסת כולם היו עומדים כדי להסתכל עליו. לא סתם פייטן עם קול יפה וכתיבה יפה. שלמות של אמת בפיוט. יחיד בדורו.
בקזבלנקה בראשית המאה ה20 מצאו עצמם על ספסלי בית המדרש חונכו אצל זרים סמוכים לשולחן לומדים בבית המדרש. הספרים היו אז יקרי המציאות, ר' דוד בוזגלו היה תלמיד חכם אבל המוזיקה האנדלוסית סחפה אותו. בעל זיכרון פנומנלי לא ברור מדוע לא התמיד בלימוד התורה ופנה למקומות אחרים...
קזבלנקה שנות ה40'- ר' דוד בוזגלו היה לאטרקציה תרבותית במרוקו. כל אירוע מכובד היה מתקיים בנוכחותו. היה עושה את שירת הבקשות ועשה דברים כמו לימוד שירה מזרחית שהייתה מודרנית אז בתקליטים וסוחף אליו את הצעירים.
היה משורר דו לשוני- שילב שירים בעברית, ערבית ובמטרוז'(אריגה). בקזבלנקה לא היו קונצרטים של מוזיקה אנדלוסית. הכל היה קורה בבתים. אנשים אהבו שירה כיוון שהייתה ממלאה להם את החסר. אחרי שעבדו כל השבוע היו מגיעים במיוחד להגיע לשמוע אותו שר בקודש.
היו שאמרו שהוא עושה עוול לפיוטים. מנגד, חלחלה ההבנה שהוא בעצם לוקח שירים ומגייר אותם לשפת הקודש.
הביא הכל להטוויה של קו הפיוט וכולם הולכים אחריו. העם לא טועה. במרוקו לא הייתה חסרה לו פרנסה. היה דורש תשלום כפי שאנשים היו משלמים כדי ללכת לקולנוע. היה לוקח ונותן לאחרים.
היה איש חזנות קהילה ובקשות ויחד עם זאת מחובר לעולם הערבי במרוקו. לחדווה הגדולה של המוזיקה עצמה ומלהטט בין עבודה כחזן וזמר במסיבות.
ביטול תורה
הופיע ברבת במרוקו. רב אחר סטר לו אחרי שביקש ממנו לקרוא לו מתוך איזה ספר תורה.
שאל אותו מה לו ולתזמורת ושניהם בכו. ר' דוד בוזגלו החליט לעזוב את התזמורת.
מותו של בנו אבשלום טרם חגג 13 מצוות. בעקבות מות בנו חידד יתרה את דרכי האל ולא עלה על במה עליה עמדה תזמורת. היה נשוי לשתי נשים וניהל חיים נפרדים במהלך כל השבוע. היה נפגש עם אשתו השנייה מידי ערב לשמוע את אום כולתום. עישה בוזגלו.
ביום הכיפורים היה הוא התפילה הרגישו את כל מגוון הרגשות בתפילתו: אהבה כעס שמחה כאב.
בסוף שנות ה40 כתוצאה ממחלות התעוור. ראה זאת כמכה קשה וכעונש מהשמיים. ניסה להבין מהו שכרו ועונשו- ראה זאת כמודעות של תיקון עבר תקופה קשה של דיכאון וקם ממנה עם להט ודבקות שלא הייתה קודם לכן.
העיוורון שלו מגבש אותו לראייה מאוד תמציתית שהיוותה את הלידה השנייה שלו. הקדיש את חייו למשהו.
עלה לארץ ישראל עם גלימה ומשקפיים והחזיק מעליו זכרון יהודי של מאות שנים. בדורו קורה שאחרי 2000 שנה חוזרים לארץ ישראל. ההגעה שלו עוררה חיים ותקווה בקרב כל בני העדה שהיו בארץ.
דרך שירת הבקשות והיה בכל רחבי הארץ היה מרוכז בצד של הגאולה. 1965 הגיע הגואל התרבותי לארץ.
הייתה תחושת קיפוח וכשהוא הגיע הוא עורר גאווה גדטלה בקרב יהודי מרוקו. הוא היווה עוגן כיוון ש"הורידו" את יהודי מרוקו מפיוטיהם והסלסולים לא התאימו ל"צבריות". כשחשו מחסור תרבותי וביקשו לשמוע בטהובן אמרו להם שזה לא בשבילם.
שקט. קול חד. התרגשות עצומה. אי אפשר להשוות אף אחד אליו. היה יחיד במינו.