מדיני המצווה
בתלמוד הבבלי מדייק רב יוסף שישנו חיוב לשלוח שתי "מתנות" לשני אביונים, מן הריבוי בפסוק "מתנות" (לפחות שתיים) "לאביונים" (לפחות שניים). בעקבותיו פוסק הרמב"ם:

 וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים; נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין, שנאמר "ומתנות לאביונים" - שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו; ואין משנין מעות פורים, לצדקה אחרת.  
(הלכות מגילה ב, טז )

הפוסקים דנו בכמות הכסף שעל אדם לתת לעני ביום הפורים; יש שאמרו שמספיק לתת פרוטה אחת לכל עני, היינו סכום כסף מינימלי. דעה אחרת היא שיש לתת לכל אחד מהעניים כסף בכמות שניתן לקנות איתה מנה לאכילה. במקרה שאדם לא מצא עני לתת לו, יכול להפריש סכום לתת לעני שימצא, גם אם יתן בפועל רק לאחר החג.

חשיבות המצווה                                                                                  

באשר לשאלה כמה ראוי להשקיע במתנות לאביונים לעומת שאר מצוות החג, כתב הרמב"ם דברים נחרצים:

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמֵללים האלו מידמה בשכינה, שנאמר "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ--מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, אֶשְׁכּוֹן; וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ישעיהו נז,טו). 

המתנות לאביונים כחלק מהמשתה
לפי התיאור במגילת אסתר, ראשיתו של חג פורים הייתה במשתאות ספונטאניים בעקבות ניצחון היהודים בשושן הבירה ובכל ערי ממלכת פרס, מעין חגיגה עממית לא מתוכננת, "שמחה ומשתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו". רק שנה לאחר הניצחון ביקש מרדכי לעגן את החגיגה כאירוע שנתי קבוע הוסיף לחגיגה המתוכננת גם מתנה לאביונים. בעקבות דרישת מרדכי נקבעה המצווה המחייבת, הענקת מתנה לשני מבקשי עזרה לפחות. מההקשר בו מובא החיוב משתמע כי מתנות אלה מיועדות בראש ובראשונה לאפשר לאביונים לחגוג את פורים ולערוך משתה וסעודה חגיגית, בדומה למנות ששולחים איש לחברו. יתר על כן, נראה כי התרומה מיועדת לסייע רגשית ולאפשר לעניים להרגיש חלק מן הכלל ביום החגיגי.

הובא מאתר: "אחינו"