מבחינה בריאותית, חכמי הרפואה דווקא מתנגדים לאכילת חזיר. רבים טוענים שרק בגלל שבשר החזיר הוא שמן, אזי שיעור ההשמנה, התחלואה והתקפי הלב במדינות ארצות הברית הוא מהגבוהים בעולם. תאי השומן שבחיה זו רבים על תאי השריר, ולכן גם מבחינה חיצונית הוא שמן ונפוח, ומשתמשים בדמותו כדי לתאר אנשים תאוותנים וזללנים. יתירה מזו, יש לזכור שהחזיר היא חיה מלוכלכת, ולעיתים קרובות גם מזוהמת. אף שבטבע אינה בהכרח מלוכלכת, הרי שבתנאי-שבי היא מתלכלכת מאוד ומתפלשת ברפש, ונוהגת לאכול מאכלים מזוהמים מכל סוג. לא במקרה החזיר מייצג בלשון בני האדם גם ריח רע ולכלוך.

במשך אלפי שנים זכו היהודים בגולה להינצל מתחלואה רבה שהיתה קשורה בגידול ואכילת חזירים באירופה - מהם היהודים התרחקו תמיד. כך כתב הרמב"ם על החזיר: "ויותר מכן מאסתו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים. וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מח). יחד עם זאת, מובן שהתורה לא אסרה בעלי חיים באכילה רק בגלל הסיבות הטבעיות של הרפואה.

ישנן דעות רבות בנושא. מחקרים מרתקים הראו שבעלי החיים הכשרים אינם מרגישים כאב בהריגתם, כי מרכז העצבים עובר בגרון, בעוד אצל החזיר והבהמות הטמאות - העצבים עוברים דרך העורף, ואין אפשרות שלא יחושו כאב בהריגתם. בשחיטה הכשרה של הבהמות הטהורות, איבוד ההכרה מתרחש תוך 2 שניות ותחושת הכאב אינה קיימת. כך קובעת ד"ר טמפל גרנדין הנחשבת לאחת המומחיות הבכירות בעולם בנושא המתת בע"ח. מאמרה של ד"ר גרנדין התפרסם בג'רוזלם פוסט (12.17.04). בין היתר היא כותבת: "אני יודעת שהשחיטה הכשרה, כאשר היא נעשית כראוי, היא שיטת ההמתה ההומאנית ביותר...".

הרחמנות כלפי בעלי חיים נוגעת לא רק לרגע השחיטה, אלא גם לרמת האינטליגנציה של בעל החיים המובל להריגה. נראה שהתורה התירה לנו לאכול אך ורק את החיות הטיפשות והתמימות ביותר בטבע, כלומר את אלו שיחושו הכי מעט כאב והבנה בהריגתן. החזיר הינו החיה הרביעית הכי אינטליגנטית בעולם, ובאנגליה נוהגים לגדלו כחית מחמד. מדובר בחיה נבונה שמרגישה מאוד את השבי שלה, ומבינה כשבאים להורגה, והיא סובלת מכך לא פחות מכלב או חתול. נוכל לומר, שכפי שהתורה אסרה עלינו אכילת חיות אינטליגנטיות ככלבים וקופים, כך היא אסרה עלינו אכילת חיות אינטליגנטיות כחזירים. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים שכוונת התורה האמיתית במצוות רבות הנוגעות לבעלי חיים, היא ללמד את היהודים מידת רחמים. פירוש הדבר שמבחינה פסיכולוגית ורוחנית, העובדה שאנו הורגים רק בעלי חיים תמימים וחסרי הבנה, מבטלת מעמנו מידה של אכזריות הנפוצה אצל הגויים.

אין זה צירוף מקרים שבעלי חיים כמו חתולים, כלבים וקופים, הינם חיות בעלות הבעה ומבט. החיות אותן אסרה התורה לאכילה - דווקא הן יתגלו כחיות בעלות עיניים חוקרות, מביטות, מסתכלות, סקרניות. שימו לב כיצד במחלקת החיות אסרה התורה את הכלבים, את החתולים, את הקופים, את הסוסים; במחלקת חיות-המים אסרה התורה את הדולפינים, את כלבי הים, את הלוויתנים; במחלקת העופות אסרה התורה את התוכים, את הנשרים, את ציפורי-השיר.

מנגד זאת החיות המעטות אותן התירה התורה לאכילה, יתגלו כבעלי חיים בעלי עיניים בוהות, אדישות, חולמניות, בלתי ממוקדות, חסרי מחשבה. לעניות דעתי, אין זה צירוף מקרים שהתורה התירה לנו לאכילה אך ורק את החיות התמימות וחסרות-ההבנה ביותר: הכבשה, התרנגולת, הפרה, העז; בהמות אשר מטבען יושבות בעדרים, דוגרות באותו מקום בטבע במשך שבועות וחודשים מבלי לחוש כל שעמום.

אף במחלקת הדגים התירה לנו התורה דווקא את הדגים הפרימיטיביים ביותר, בעלי הקשקשת, ולא התירה את כל מיני היונקים החיים בים.

יחד עם זאת, מאחורי כל טעם גשמי בתורה ישנו גם טעם רוחני. חז"ל לימדו אותנו שבאכילת שקצים ונבלות מחדיר האדם לרוחו זוהמה רוחנית, אשר תקשה עליו להתקרב לקב"ה ולדברים שבמצווה. יש פתגם נפוץ האומר: "האדם הוא מה שהוא אוכל".

המדע אכן מלמד שטיב האוכל משפיע על הגוף, וגם על השכל. קיים קשר בין המאכלים לבין התכונות שהם משרים על שכלנו ורגשותינו, ואפשר, שאכילת בעלי חיים כחזיר מוסיפה לאדם תכונות חומריות המרחיקות אותו מרוחניות. 

הובא מאתר הדברות/דניאל בלס