האם גם אתם שאלתם את עצמכם, מה מיוחד כל כך בנס פך השמן? התנ"ך כידוע מתאר נסים גדולים הרבה יותר, אז מדוע אנו מדליקים חנוכייה במשך שמונה ימים? מהי הייחודיות של חג החנוכה לעומת חגים אחרים? ומה היתה המטרה בלחימה לעומת מלחמות ישראל אחרות שהיו לאורך הדורות? הציבור הלאומי רואה במכבים "לוחמי חירות" שנלחמו עבור העצמאות והשלטון בישראל. מהי האמת? בכתבה זו נגלה יחד את סודותיו המחזקים של חג החנוכה.

סוד המלחמות והייסורים:

אם נביט במבט שטחי על חגי ישראל, נראה שכל החגים מתארים את עם ישראל חוזר בתשובה רק לפני סכנה פיזית של השמדה: בחג הפסח, פסח הקב"ה על בתי היהודים והרג במכת בכורות רק את המצרים; במתן תורה נאמר שהקב"ה כפה על עם ישראל "הר כגיגית" עד שאמרו "נעשה ונשמע";  בחג הפורים עמד המן הרשע להשמיד את כל היהודים גברים נשים וטף ביום אחד; אפילו על אחרית הימים מספרים חז"ל (סנהדרין צז:): "הקדוש ברוך הוא מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות כהמן, והם עושים תשובה ונגאלים".

התנ"ך מתאר לנו מחזוריות דומה לאורך מאות שנים אף בימי המקרא: עם ישראל מתרשל בשמירת התורה והמצוות, בעקבות זאת מגיעים ימי שיעבוד על ידי גויים, בני ישראל זועקים לאביהם שבשמים, הקב"ה מושיעם, והם חוזרים בתשובה שלמה ונגאלים, וחוזר חלילה, כי מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה.

במבט ראשון, היה עשוי אדם לשאול: האם עם ישראל לא רוצה לשמור את התורה? אחרי הכל, אם בני ישראל חוזרים בתשובה רק כאשר הם נמצאים בפני מצוקה פיזית, אז יוצא מכאן שהעם מוכן לשמור את התורה רק בלית ברירה, ולא מרצונו החופשי. כל זה נאמר כמובן במבט שטחי ביותר. החיצוניות כידוע יכולה להטעות, כפי שלימדונו חז"ל - אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו.

אז מהו באמת הפיתרון לחידה הקיומית הזו, האם עם ישראל רוצה לשמור את התורה או לא? וכיצד מסוגל חג החנוכה להשיב לשאלה הזו?

כידוע, התורה מלמדת אותנו שעם ישראל הוא עם קשה עורף, וחכמי המוסר מסבירים כי היהודי מטבעו זקוק לפעמים לאותות כדי לחזור בתשובה, הוא זקוק ליסורים כדי להכניע את לבו לפני יוצרו, ועל ידי אותם יסורים מקבל היהודי את הבחירה לחזור בתשובה שלמה מתוך אהבה. אך אם אדם רוצה במשהו, אז לשם הוא זקוק ליסורים? מי שמצליח להבין זאת, יוכל להבין טוב יותר גם את עצמו.

היסורים אינם הסיבה לחזרה בתשובה, הם רק אמצעי, נסיון להזכיר ליהודי מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. בתוך תוכו רוצה כל יהודי לחזור בתשובה, אלא שהוא חושב שאין לו את הכוחות הנפשיים לעשות זאת. רק כאשר הוא עומד בפני צרה גדולה, נזכר היהודי שאין לו דבר בעולם מלבד הביטחון בקב"ה, ואז הוא שב בתשובה שלמה מאהבה לפני בוראו. מסיבה זו, בימי חז"ל היה נהוג שבית הדין מכה פיזית סרבני גט (כלומר גברים רשעים שהותירו את נשותיהם עגונות, ולא הסכימו לגרשן על פי ההלכה), היו מכים גבר סרבן-גט עד שיאמר "רוצה אני" (-לתת גט לאשתי), כי ידוע שבתוך ליבו רוצה כל יהודי לשוב בתשובה ולקיים את המצוות, אלא שיצרו הרע מקשה את לבו, ורק היסורים מכניעים את קשיחות עורפו ומגלים את רצונו האמיתי.

וזה גם אחד ההבדלים הבסיסיים ביותר בין עם ישראל לאומות העולם. עם ישראל רוצה בתוך לבו לקיים את התורה, גם כאשר הוא אינו מקיים אותה. ואילו הגויים לא רוצים לשמור את המצוות אף בתוך ליבם.

הגמרא מספרת לנו (מסכת עבודה זרה, דף ג) כי באחרית הימים, כאשר יגיע המשיח ותבוא הגאולה, יטענו אומות העולם שלא היתה להם הזכות לשמור את המצוות, כי הם לא קיבלו תורה כמו עם ישראל. אז יתן להם הקב"ה מצווה אחת של ישיבה בסוכה, אלא שגם יביא עליהם נסיון, ויגרום לחום ככה כבד, עד שהגויים ייאלצו לצאת מהסוכה, ובכעסם יבעטו בסוכה ויחזרו לבתיהם הממוזגים.

ונשאלת השאלה בגמרא, הרי ההלכה קובעת שהמצטער פטור מן הסוכה, וגם יהודי לא חייב לשבת בסוכה שהוא מצטער בה, אז מדוע ידקדק הקב"ה בגויים יותר מאשר ביהודים? על כך עונה הגמרא שמצוות הסוכה לא היתה העיקר אלא הנסיון ביציאה מן הסוכה, ובעוד היהודי שלא מצליח לקיים מצוות סוכה יוצא בעצב, הגוי יבעט בסוכה בכעס. בכך מגלה הגוי שבתוך ליבו הוא רוצה רק בשכר המצווה אך לא בעשיית רצון השם על ידי המצווה. היהודי לעומת זאת מצטער באי יכולתו לקיים את המצוות, ובכך הוא מגלה כי רצונו האמיתי הוא לקיים את רצון השם, והוא אינו עושה זאת עבור השכר (לכן אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, כלומר על היהודי לשמור את התורה גם שלא מאהבה אמיתית כי מתוך קיומה הוא יגלה את אהבתו האמיתית ליוצרו). היהודי שומר את המצוות מתוך אהבה אמיתית לקב"ה, והשכר הוא רק תמריץ לקיים את רצונו האמיתי לעבוד את ה'. גם היסורים הם רק תמריץ לחזור בתשובה שלמה.

ובכל זאת, אל נשלה את עצמנו. כאשר עם ישראל חוזר בתשובה מיסורים, זה רק בגלל שהוא התרשל לקיים את התורה בכוחות עצמו. והמראה הזה איננו יפה:

נמצא שעם ישראל שב בתשובה בעקבות היסורים, רק כאשר בעל הבית נוקש על דלתו חזק יותר ויותר בדרישה שיפתח לו, וכבר עומד לפרוץ את הדלת. אמנם עם ישראל אוהב את בעל הבית ורוצה לשלם את חובו, אך בפועל הוא נוהג בדיוק להיפך, ומחכה תמיד לרגע האחרון. וכיצד הדבר נראה, כאשר איננו מוכנים לפתוח לאבינו את הדלת, אלא רק לאחר שהוא קורא לכל השכנים "הגויים" בבניין שילחצו עלינו לפתוח לו?

בני ישראל שבים בתשובה רק ברגע האחרון, רק כאשר מזכיר להם הקב"ה שקיומם תלוי בו יתברך, ולא בכוחות עצמם. הם שאננים לעיתים, ומתעלמים מחובתם הקיומית בבניית העולם - עד שהקב"ה צריך להזכיר להם לשמור את התורה המתוקה מדבש ונופת צופים, שכל כולה אור ואושר וחוכמה ואהבה. היסורים מכניעים את לבו של עם ישראל, כאילו רק כך מסוגלים בני ישראל לשוב בתשובה. במבט חיצוני ביותר נראה שכל החגים מתארים מצב דומה, של מצוקה ורק בעקבותיה תשובה.

אך לא זה המצב בחג החנוכה. למעשה מה שקרה היה בדיוק להיפך!

הידעת? היוונים לא ניסו להשמיד את עם ישראל:

היוונים היו עם מאוד לא דתי, את האלים שלהם הם הפכו לפולקלור "תרבותי", תיארו אותם כבעלי תאוות ומחלוקות – באמצעותם הצדיקו את יצריהם האפלים. עיקר דתם של היוונים היה תרבות של יופי חיצוני, של אופנה, של ספורט וכח גופני, של פריצות חסרת גבולות, והתפלספות בלי תכלית, והכל במטרה "להנות מהחיים", להאליל את התחושות החיצוניות והבהמיות ביותר שבאדם מחד, ולהאליל את ה"שכל האנושי" מאידך.

נדמה כי התרבות המערבית שאבה מאפיינים רבים מהתרבות העתיקה של יוון, ואולי בעקבותה משקיעה המדינה עד היום תקציבי ענק למוסדות תרבות וספורט, תיאטרון ומשחק.

היוונים ראו בגוף והתאווה החיצונית מושגים נעלים, בעיניהם, השגת החומר והחיצוניות של דברים היתה תכלית בפני עצמה. מסיבה זו, ההשקפה היוונית היתה מנוגדת לדעת התורה. היוונים רצו להאמין שהיצר והחומר הם קדושים, בעוד היהדות מסבירה כיצד לקדש את החומר ולרוממו מתוך מצבו הנמוך. חכמינו לימדו אותנו שגם החוכמות החיצוניות יכולות לשמש לתכלית ולקדושה, אך זאת רק במידה שהחקירה עצמה נובעת מתוך התורה ולשם השגתה. היוונים עסקו בעבודת האדם.

ולכן אין זה פלא שהיוונים רצו להנחיל לעולם "תרבות" חופשית מדת (אך לא חופש דת). רבים לא יודעים זאת כיום, אך יש לידע כי היוונים בשונה מעמים אחרים - לא ביקשו כלל להשמיד את עם ישראל. יוון ביקשה להשמיד את התורה, היא רצתה שעם ישראל יקבל עליו את התרבות היוונים וייהפך לחלק מהעם היווני ויתחבר אליהם, שיהיה "תרבותי", "נאור", משוחרר מדת ולימוד התורה... על כן היוונים אסרו על היהודים לשמור את התורה, ומנגד זאת עודדו את היהודים לנהוג כמנהגיהם. התרבות שלהם קרצה לאנשים רבים. הגמרא מספרת לנו על יהודים שהיו "מושכים בעורלות", מעשה חיצוני שנועד להידמות לגויים היוונים שלא עשו ברית מילה, והיו מציגים את גופם לראווה בתחרויות ספורט.

היו למרבה הצער יהודים שרצו להפוך ליוונים, יהודים אלה נקראו בשם "מתיוונים", והם התבוללו בדור ההוא ונעלמו מעם ישראל. היהודים המתיוונים קיבלו עליהם את התרבות היוונית וניסו לחקותה, הם עסקו בספורט ותרבות ואומנות ושירה ותיאטרון, ממש כמו אותם "משכילים" הזכורים לנו מן המאה האחרונה. הנקודה שחשוב להדגיש כאן, היא שהיוונים לא כפו על עם ישראל לקבל על עצמם דת אחרת, במקום זאת הם דרשו מהיהודים לוותר על מצוות התורה, ולקבל עליהם את ה"תרבות החופשית" של יוון.

ניתן לראות במתיוונים את ה"יוצאים בשאלה" הראשונים בהיסטוריה. היהודים המתיוונים לא היו דתיים, הם לא בחרו לפרוק חלק ממצוות התורה כמו הצדוקים או הקראים, והם גם לא בחרו בדת חדשה כמו הנוצרים או המוסלמים, לא ולא, הם ניסו להפוך לגויים החופשיים לגמרי מכל קשר לתורה והמצוות. מסתבר שאין חדש תחת השמש, מה שקרה בדור "ההשכלה" - קרה כבר ביוון העתיקה.

מלחמת החשמונאים המפורסמת, נעשתה נגד תופעת ה"התיוונות" שנוצרה בעם ישראל. מיד נראה מדוע חג החנוכה הוא חג מאוד דתי, כי הוא חג שכל מטרתו להנציח מאבק נגד ההתיוונות, והחזרה לשמירת התורה והמצוות.

זכר למלחמת-חירות או זכר לנס?

במאה השנים האחרונות נהפך חג החנוכה לאוסף סמלים המשדרים לאומיות. בבתי הספר בישראל מלמדים את הילדים כי החשמונאים (הנקראים גם "מכבים") היו בעצם לוחמים ישראלים שנלחמו במדינות אוייב עבור חופש ועצמאות, כדי להקים מדינה, ושהם הראו בניצחונם את כוחו ועוצם ידו של הצבא הישראלי... תיאורים אלה, הגם שקוסמים לאנשים רבים, הם בעצם רחוקים מאוד מהמקורות ההיסטוריים ומטרתם האמיתית של המכבים. אך כפי שנראה, חנוכה הוא למעשה חג מאוד דתי, הרחוק מהאנכרוניזם שמייחסת לו ה"לאומיות".

פירוש המילה "חנוכה" הוא מהלשון "חניכה" (כלומר הכשרה), ומשמעותו נסובה על חנוכת בית המקדש, לאחר שהיוונים כבשו אותו. פירוש עמוק יותר של המילה הוא "חנו - כה", כלומר ביום כ"ה בכסלו חנו ישראל וזכו למנוחה מאוייביהם. על הסביבונים מצויים ראשי התיבות "נס גדול היה פה". חנוכה הוא חג לזכר נסים, ולא לזכר מלחמות.

במקורו, חנוכה הוא חג של ברכה והלל על הנסים שעשה לנו הקב"ה בהבסת היוונים ששלטו בארץ לפני אלפיים שנה. הדלקת הנרות לקוחה בצורתה מן החנוכיה המקראית ששכנה במשכן בימי משה רבנו, ולאחר מכן בבית המקדש בירושלים. אנו מדליקים אותה במשך שמונה ימים לזכר נס פך השמן, שדלק שמונה ימים כאשר היה בו מספיק שמן רק ליום אחד.

חג החנוכה נקבע כזכר לניצחון הנסי במלחמת החשמונאים (הנקראים גם בשם "מכבים"), וכך אנו קוראים בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון בימי החנוכה:

"על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם... וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשימך הגדול".

אז מדוע באמת נלחמו החשמונאים? האם הם סיכנו את חייהם בשביל להשיג מדינה? האם הם נלחמו עבור עצמאות? ההיסטוריה במשך אלפי שנות גלות מוכיחה שהיהודים תמיד הסכימו לחיות בשלום תחת כל שלטון שלא יהיה, והעיקר שיניחו להם לשמור את התורה והמצוות ללא הפרעה. כך היה המצב בימי אחשוורוש בפרס, וגם בימי גלות בבל.

אך בשונה מהפרסים והבבלים - היוונים ניסו להפוך את כל היהודים לגויים, כאשר הם אסרו עלינו לשמור את המצוות ולקיים את התורה. כך אנו מזכירים גם בתפילה, שהיוונים ניסו: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

כך נאמר בגמרא (שבת דף כא, עמוד ב): "מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה... שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן..." - אנו רואים שהיוונים רצו לטמא את בית המקדש, והחשמונאים ביקשו להחזיר את עבודת בית המקדש ולהדליק שוב את המנורה בהיכל. לכן אנו מדליקים את החנוכיה במשך שמונה ימים.

הבה נערוך בדק בית:

מהו סיפור הגבורה המפורסם ביותר של חנוכה? סיפור הגבורה המפורסם ביותר, וגם המרגש ביותר, הוא סיפורה של חנה ושבעת בניה מתקופת החשמונאים, אשר הקריבו את חייהם בזה אחר זה ובלבד שלא יעזבו את א-לוהי ישראל. המעשה מתועד בגמרא (מסכת גיטין, דף נז).

ומהו הנס המפורסם ביותר של חנוכה? הוא כידוע נס פך השמן, כאשר ביקשו החשמונאים להדליק את המנורה בבית המקדש, והיא דלקה שמונה ימים במקום יום אחד. אין ספק שהיו למכבים הרבה נצחונות נסיים, אך הנס שנבחר לציין את מהות החג הוא הנס הקשור בעבודת השם בבית המקדש. גם המנורה נבחרה מכל כלי המקדש לייצג את החג, מכיוון שהיא משדרת את אור התורה לעם ישראל, וה"שמן זית זך" שבו הדליקו את המנורה מסמל את התורה בטהרתה, ללא כל תוספות חיצוניות של תרבות יוונית.

חנוכה הוא חג תורני מאוד. כך סיכם הרמב"ם להלכה לפני 800 שנה, מהי מטרת החג:

"בבית שני כשמלכות יוון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות... עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם" (הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג, א).

וכך אנו גם קוראים בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון בחנוכה: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך..." - על כך נעשתה המלחמה, על שמירת התורה והמצוות, על שיחרורו של בית המקדש.

וזה גם מה שמיוחד בחג החנוכה מכל החגים, שחג החנוכה הוא החג היחיד בכל חגי ישראל שבו החליט עם ישראל מרצונו החופשי וביוזמתו המלאה לשמור את התורה והמצוות, ואף להלחם עבור התורה - לא בגלל שהגויים שיעבדו אותנו, לא בגלל שהגויים העבידו אותנו בפרך, לא בגלל שהגויים הגלו אותנו מאדמתנו, ולא בגלל שהגויים איימו להשמיד אותנו - אלא רק בגלל שהגויים אסרו עלינו לשמור את התורה!

חנוכה הוא אמנם לא חג "מתן תורה", אך בהחלט ניתן לראות בו חג של "קבלת תורה"! והוא החג היחיד שבו בחר עם ישראל להלחם עבור התורה, עבור הקב"ה, ולא עבור עצמנו. והלוואי שנלמד כולנו מאותו חג נפלא, ונזכה לחזור בתשובה באחרית הימים מכוחנו ורצוננו, ולא על ידי יסורים רעים של מלך שגזרותיו קשות כהמן.

דרך אגב, ישנו שיר ישראלי מאוד מפורסם בחנוכה הנקרא "באנו חושך לגרש". ספק רב, האם יוצרי השיר ידעו מהו אותו "חושך" שנלחמו המכבים לגרש. ובכל זאת הם שרים: "באנו חושך לגרש, בידינו אור ואש. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן; סורה חושך, הלאה שחור! סורה מפני האור!"

לאחר היכרות עם המקורות האמיתיים של עם ישראל, אנו יודעים עכשיו כי החושך בו נלחמו המכבים היה עזיבת הדת, התרבות האנטי-דתית של יוון, בעוד האור היה שמירת התורה וגחלת היהדות. נכון שעכשיו השיר נשמע יפה יותר?

אך מה מיוחד כל כך בנס פך השמן?

"נס גדול קרה פה", אך מהו אותו "נס גדול", ומה בעצם גדול בו? ביציאת מצרים זכינו לראות את ים סוף נקרע לשניים, בימי יהושע בינון נרחבו חומות יריחו בקול שופרות, ובימי אליהו הנביא הוריד הקב"ה אש מן השמים בפני כל עם ישראל על המזבח. אז מה מיוחד בשמן שדלק שמונה ימים במקום יום אחד? האם נסים בסדר גודל דומה לא התרחשו גם בבתיהם הפרטיים של צדיקים, של תנאים ואמוראים?

ובכן, כדי להבין את חשיבות הנס, עלינו להפסיק להביט בקנקן פך השמן, ובמקום זאת להביט מה יש בתוכו...

התורה מלמדת אותנו שכאשר בני ישראל מתרשלים בשמירת התורה והמצוות, האוייבים מתגברים עלינו ומבקשים את רעתנו. אך כאשר אנו מתחזקים בשמירת התורה והמצוות, הגויים יחיו עימנו בשלום. בית המקדש נחרב בראש ובראשונה בגזירת שמים, ולא בגלל גזירה של בני אדם. בתקופה זו, הגמרא מספרת לנו שאפילו חץ שנורה מקשתו של מפקד רומאי - היה חוזר ופונה לכיוון ירושלים ובית המקדש. כאשר הגויים מנצחים את עם ישראל, אין הסיבה לכך תלויה בכח הצבאי שלנו או מספר החיילים, אלא רק לקשר האישי ביותר שלנו עם הקב"ה - שמירת התורה והמצוות. כשאנו רוצים רצונו של מקום, גם צבא זעיר כמו משפחת החשמונאים מסוגל להבריח את כל הצבא האדיר של יוון.

מדברים אלה נוכל להבין, כי גם עצם העובדה שהיוונים הצליחו לשלוט בארץ ולטמא את בית המקדש, היא רק בגלל שניתנה לכך הרשות משמים. ואיזה סימן נורא הוא לכך שהקב"ה לא מרוצה ממעשינו, כאשר בית המקדש נטמא בידי יוונים ערלים? היוונים נשלחו לעשות זאת, והם אסרו לשמור את התורה והמצוות בגלל מעשינו הרעים. בגלל שיהודים רבים התרשלו בשמירת התורה והמצוות ורצו בליבם להיות יוונים, חופשיים מדת, אנשים בעלי תרבות ו"נאורות". יהודים רבים רצו להיות "מתיוונים", והם חיללו את קדושת בית המקדש עוד לפני הגזירות של היוונים. המצוות נועדו רק כדי לבטא את עבודת השם הפנימית, כי הקב"ה רוצה בליבנו, כך שכל הקורבנות שבעולם לא שווים יותר מלב אחד יהודי שעובד את ה' מתוך קדושה ואהבה אמיתית.

היהודים המתיוונים ביקשו חופש מדת, תרבות ו"נאורות" חומרנית. הם ניסו להידמות לגויים בלבוש ובמראה הגופני, לדבר כמו גויים, לשיר כמו גויים, לרקוד כמו גויים, לאכול כמו גויים, ללמוד כמו גויים ולכייף כמו גויים. יהודים רבים השתוקקו לתרבות הגויית, שבאותם ימים התבטאה דרך תרבות יוון (שדומה מאוד לתרבות המערבית בימינו).

ומכיוון שכך, הקב"ה אמר לעם ישראל: אינכם רוצים לעבוד אותי מאהבה, אז אל תעבדוני בכלל; אם אתם רוצים להיות גויים, אז אתן לכם להיות גויים. איני רוצה עוד במצוות שלכם ואיני רוצה עוד בתורה שלכם.

וזה מה שקרה: היוונים לא ניסו להשמיד את זרע ישראל או להעביד אותנו בפרך; מטרתם העיקרית היתה לתת ליהודים בדיוק את מה שהם ביקשו - להיות עם ככל העמים. היוונים היו שליחים להרע, והם קיבלו את הרשות לכך כי עם ישראל רצה "להתיוון".

אז כמו הרומאים שבאו אחריהם, גם היוונים אסרו על היהודים ללמוד תורה, לשמור את השבת, לערוך ברית מילה, להניח תפילין, ולהסמיך רבנים. הם לא הכריחו את כל היהודים להתפלל לפסלים, הם בסך הכל דרשו מהיהודים להיות כמותם. כדי שכולם יהיו מתיוונים, שכולם יהיו חסרי דת, ואף אחד לא ישמור את התורה. יש יהודים שרוצים בזה גם היום. זו היתה הכפייה האנטי-דתית של יוון.

והיוונים עשו זאת בחוכמה. ישנן כידוע רק שלוש מצוות שחייב היהודי למות עבורן ובלבד שלא יעבור עליהן: גילוי עריות, שפיכות דמים, ועבודה זרה. שלושת המצוות הללו נקראות גם בשם "מצוות יהרג ואל יעבור". זאת אומרת שאם גוי אומר לך לחלל שבת או לאכול חזיר אחרת הוא יהרוג אותך, אין לך רשות למות, כי מצוות "פיקוח נפש" דוחה את כל המצוות כולן (מלבד שלוש המצוות שהזכרנו, כאשר יש מצבים בהם מותר למות גם כדי לא לעבור על שאר מצוות).

אז היוונים לא הכריחו את כל עם ישראל לעבור על המצוות הללו. הם אסרו רק את המצוות הנידחות מפני "פיקוח נפש".

מלבד במקרים "מיוחדים" (כמו בסיפור חנה ושבעת בניה), היוונים אסרו על עם ישראל לקיים רק את המצוות הנדחות מפני פיקוח נפש. הם אסרו עליהם את ברית המילה, והשבת, והתפילין, ולימוד התורה, וכדו'. בכך למעשה נוצר ההיתר הראשון בהיסטוריה לעבור על כל התורה כולה בהיתר ולא באיסור!

הקב"ה הודיע בכך לעם ישראל שהוא פותר אותם משמירת התורה והמצוות. הוא נותן להם את הרשות התורנית לעבור על כל תרי"ג מצוות ולהפוך לגויים כפי שכל המתיוונים רצו. עכשיו יש להם תירוץ מצויין: פיקוח נפש. התורה מתירה ליהודי להתנהג כמו גוי ולהתלבש כמו גוי ולאכול כמו גוי, בכדי שהגוי היווני לא יהרוג אותו. לעבור על כל המצוות, והכל בהשגחת הבד"ץ. ואם עם ישראל היה חלילה מקבל את תרבות יוון ברצון, אז תוך דורות ספורים היה מאבד כל עם ישראל את זהותו היהודית, הוא היה מתבולל בין הגויים ונעלם.

וזה בעצם הנסיון שהקב"ה נתן לעם ישראל - את הרשות להפוך לגויים בלי נקיפות מצפון. היוונים טימאו את בית המקדש בצלמים של עבודה זרה, ובכך הוכיחו כי הקב"ה אינו רוצה עוד בעבודת בית המקדש של היהודים. מה שהיה צריך לקרות הוא היכחדותו הטבעית של עם ישראל בתוך יוון. אתם שומעים נכון: בחנוכה היה מסוגל כל עם ישראל להעלם כאילו לא היה. התורה היתה נשכחת ולא היו שומרים עוד מצוות.

ולא היה קשה להיכנע. היוונים רק דרשו שתהיה כמוהם, ומה שהם הציעו באמת היה מפתה: גוף יפה ומראה חיצוני, בידור ומשחק, תאוות בלי מידה וגבול, חוכמת הטבע, כח וגאווה. ומן הצד השני: מוות. ובדרך כלל אכזרי למידי. הבחירה לא היתה קשה.

ובכל זאת עם ישראל בחר לעשות את הדבר הכי פחות מתקבל על הדעת - לסכן את חייו ולהלחם עבור שמירת התורה והמצוות, כדי להיות יהודים!

זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה, שעם ישראל נלחם כדי לשמור את המצוות וללמוד את התורה. כדי לחזור לעבודת בית המקדש, לטהר את ההיכל ולהדליק את המנורה בשמן זית טהור. אנחנו נלחמנו כדי לא להיות יוונים, כדי לא לעזוב את המסורת; אנחנו נלחמנו כדי לעבוד את הקב"ה, כדי להיות יהודים.

החשמונאים המוכרים גם בשם "מכבים", ידעו זאת. הם לא הלכו להלחם כדי להוכיח את "כוחי ועוצם ידי", והם ידעו שכל המלחמה שלהם תלויה ברצונו של הקב"ה. הם היו מוכנים למות עבור שמירת התורה והמצוות, וסמכו על הקב"ה שהוא יושיע אותם. לא היה להם צבא חזק, לא גדודי ענק, לא שיריונות ולא פילי מלחמה.

במקום זאת המסורת מספרת לנו שהמכבים כתבו על הדגלים שלהם את הפסוק "מי כמכה באלים ה'" (ראשי התיבות לשם מכב"י) - היה להם רק ביטחון בקב"ה, ועל כך הם סמכו כשהלכו להלחם בצבאות האדירים והמיומנים של היוונים. והיוונים לא היו עם חלש או קטן, הם שלטו בעולם העתיק, וכבשו מדינות וארצות, וניסו לכבוש את העולם כולו. היו ליוונים גדודים אדירים של לוחמים, צבא שבאמת למד איך נלחמים, וים של כלי נשק מכל סוג: חיצים, חרבות, כידונים, רמחים, שריונות עבים מברזל ומגינים. כל מי שהיה מביט בצבא אדיר שכזה הצועד בשיירה היה נבהל. וכולם היו זזים ביחד כמו איש אחד, כמו מכונה ענקית שכל תפקידה הוא להרוג ולהשמיד.

ומי היו החשמונאים? מי היו אותם מכבים? הם היו אנשים שלא החזיקו מעולם חרב ביד. הם לא למדו לירות בחץ וקשת ולא למדו כיצד נלחמים בחרב, לא היה להם מושג באסטרטגיות צבאיות או כיבוש מדינות. היה להם רק נשק סודי אחד, והוא הביטחון בקב"ה.

והקב"ה עמד לעזרתם, ועשה להם נסים אדירים, הרבה יותר גדולים ממה שאנו עדיין זוכרים מכיבוש הארץ לפני יובל, אלא שמלחמתם היתה טהורה לגמרי, כי המטרה היתה קדושה. והם לא סמכו כלל על "כוחי ועוצם ידי", ושמו את כל מבטחם בקב"ה. על כך אנו קוראים בתפילה:

"ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם: רבתם את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך".

עד היום היסטוריונים מתחבטים בשאלה כיצד קבוצת יהודים קטנה ולא מיומנת הצליחה להביס צבא יווני אדיר ומיומן. יש הטוענים שהם מצאו אסטרטגיות חדשות בקרב, שהכוחות היוונים בארץ לא היו מספיק מיומנים, או שהמזל פשוט שיחק ליהודים... אנו כמובן יודעים את הסיבה האמיתית, כי אנו יודעים מדוע כבשו היוונים את הארץ ועבור מה באמת נלחמו המכבים.

אך עדיין נשאלת השאלה, מה מיוחד כל כך בנס פך השמן?

הגמרא מספרת לנו אפילו אחרי חורבן בית המקדש על נסים הרבה יותר מרשימים שנעשו לחכמי ישראל. רבי חנינא בן דוסא לדוגמה הצליח להדליק חומץ בערב שבת, פשוט מתוך ביטחון שהקב"ה יוצר את הטבע ושולט בו, כפי שהוא אמר (תענית כה ע"א): "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלק".

אנו מכירים לא מעט סיפורים מרשימים על רבנים גדולים שנעשו להם ניסים מיוחדים ומרתקים, ואם כן מה מיוחד כל כך בשמן שדולק שמונה ימים במקום יום אחד? האם אנו באמת מדליקים בכל שנה חנוכיה במשך שמונה ימים, מזה אלפיים שנה, רק בגלל שפעם אחת בהיסטוריה דלק פך קטן של שמן במשך שמונה ימים?!

כמובן שהתשובה עמוקה הרבה יותר מזה.

החשמונאים ידעו למה היוונים שלטו בארץ וכבשוה.

החשמונאים ידעו למה הקב"ה נתן ליוונים לטמא את בית המקדש ולגרש ממנו את היהודים.

החשמונאים ידעו למה הקב"ה נתן בליבם של היוונים לאסור עלינו לשמור את התורה ולקיים את המצוות.

החשמונאים ידעו שהכל נעשה מפי הקב"ה, גם הכיבוש היווני וגם הניצחון היהודי.

החשמונאים ידעו שהקב"ה הוא מי שהשאיר להם רק פך קטן של שמן אשר מספיק ליום אחד.

ואם כן, מנין אנו יודעים שהקב"ה באמת מחל לנו? מאין אנו יודעים שהקב"ה עדיין רוצה בעבודת בית המקדש?

אין ספק שהקב"ה עשה לנו נסים אדירים בקרבות נגד היוונים והצלחנו לגרשם בכוחות שלא היו לנו. וכל זה באמת מראה שהקב"ה נותן לנו את הרשות לשמור את התורה פעם נוספת, שהוא לא ויתר עלינו. אך אנו גם צריכים סימן שהקב"ה סלח לנו, שהקב"ה רוצה שנחזור לעבוד אותו במקום החשוב ביותר - בבית המקדש וקודש הקודשים!

אסור לנו לשכוח שבית המקדש נטמא כי אנו טימאנו אותו, קשיחות ליבנו הפכה בידי היוונים לצלמים בבית המקדש, והחשמונאים חזרו כדי להוציא את אותם צלמים מההיכל, ולבדוק האם הקב"ה רוצה שוב בלבנו, או שמא איננו ראויים עוד לקדושה כמו שהיתה לנו.

לשם כך היינו זקוקים לסימן מיוחד, לא רק הצלחה גשמית נגד כל סיכוי סטטיסטי, כי אם נס גלוי שאינו אפשרי בדרך הטבע. היינו צריכים לנס בלתי טבעי, ואפילו הקטן ביותר שיהיה, אשר יוכיח לנו כי הקב"ה סלח לנו ורוצה שנחזור לעבוד אותו בבית המקדש.

והנס הזה היה נס פך השמן. הקב"ה השאיר לנו בהיכל שמן המספיק בדיוק ליום אחד, מה שודאי גרם לחשמונאים לחשוש שאולי עבודתנו השלמה בבית המקדש אינה רצויה, אלא שאז הנס המשיך לדלוק יום אחרי יום. חישבו עד כמה היה מדהים להביט באש הזאת! באש האלוקית הזאת. הרי זה ממש כמו משה רבינו המביט בסנה הבוער שאיננו נשרף.

במשך שמונה ימים היינו רואים אש זוהרת שאינה מתכלה, אש שמוחזקת בידי בורא עולם, וכל כולה זועקת לנו: אני אוהב אתכם. אתם ילדי, ואני אביכם. לעולם לא אוותר עליכם. אני רוצה בכם, ורוצה בתורתכם, שובו לבית המקדש, כי אני מחכה לכם. הוכחתם את ליבכם הטוב וזכיתם בי.

היתה זו אש מדהימה ביופיה, כי היא היתה נפלאה במסר שהיא הפגינה לנו. היתה זו אש נסית לא פחות מהסנה הבוער ועמוד האש במדבר, היתה זו אש האהבה.

וכשאנו מדליקים את אותה חנוכיה, אנו חוזרים להביט באותה אש אלוקית, של הנס הנפלא המזכיר לנו תמיד שהקב"ה איתנו, שהוא בחר בעם ישראל כי אנו בחרנו בו. שהוא רוצה בנו כי אנו רוצים בו. שהוא עימנו ואנו עימו.

ואת האמת הזו חייבים לפרסם, עד כמה שונה המציאות ההיסטורית ממה שמלמדים כיום ילדים בבתי ספר בישראל. נסים אמיתיים שהיו מוצגים כ"אגדות עם", והיסטוריה מתועדת מוצגת כסיפורים שלא היו. אך אין כאן כוונה להאשים איש, הם פשוט לא למדו יהדות. לכן חשוב ללמוד מהו חג החנוכה על פי המקורות, כדי שנוכל אנחנו ללמוד ממנו את המוסר הנכון:

1) רבים מאמינים כי היוונים שללו מעם ישראל את העצמאות ואדמת הארץ --- כאשר במציאות היוונים לא הגלו את היהודים מהארץ; במקום זאת הם ביקשו להופכם ליוונים כמותם על ידי הפיכת בית המקדש למקום של עבודה זרה ואיסור שמירת התורה והמצוות בארץ (כפי שנעשה גם ב"שומר הצעיר").

2) רבים חושבים שהמכבים נלחמו בשביל שלטון על אדמת הארץ --- אך במציאות המכבים נלחמו רק כדי שיניחו לעם ישראל לחזור לבית המקדש ולשמור את התורה והמצוות.

3) רבים סוברים שהמכבים ביקשו ליצור חופש ועצמאות מדינית --- אולם במציאות המכבים נלחמו בעזיבת הדת ובתרבות היוונית, וזאת בכדי להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג שוב את הנהגת התורה והלכה.

4) רבים מספרים שהמכבים בנו צבא חזק ואדיר --- אך במציאות המכבים היו מורכבים מקבוצה קטנה של שומרי מצוות שלא ידעו מלחמה, לא היו מיומנים בקרב, חסרי כח צבאי וכלי נשק.

5) רבים בטוחים שהמכבים הראו את כוחם וחוזקם של הלוחמים היהודים --- כאשר במציאות המכבים ידעו ופרסמו שכל נצחונם הוא מאת הקב"ה, ואפילו שמם מסמל את הפסוק "מי כמכה באלים ה', מי כמכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא".

6) רבים שמעו שהמכבים ניצחו את היוונים בזכות אסטרטגיות צבאיות מרשימות --- במציאות המכבים היו בחיסרון מספרי וגם חסרי כושר צבאי, בעוד ליוונים היו גדודי צבא אדירים העומדים מאחורי פיקוד של מפקדים הידועים ככובשי ארצות המיומנים בקרב. המכבים הודיעו ופרסמו את העובדה שהם ניצחו בנסים, בזכות כח אמונתם, ושלא היו להם את הכלים לנצח בדרך הטבע.

7) רבים חושבים שהמכבים רצו ליצור צבא חזק ואמיץ לישראל --- במציאות המכבים נלחמו במטרה לטהר את ההיכל ולהדליק את המנורה בבית המקדש, כך שכל ה"צבא" המכבי הורכב רק בלית ברירה ובתנאי מחתרת כי הזכות לקיים מצוות נלקחה מאיתנו.

8) רבים מספרים לילדיהם שאנו מדליקים חנוכיה רק בגלל שפך שמן אחד הספיק לשמונה ימים --- למעשה אנו מדליקים את החנוכיה לא בגלל גודל הנס אלא חשיבותו, כי הוא היה הנס העל-טבעי הראשון שנעשה לנו בבית המקדש לאחר הכיבוש היווני, המוכיח לנו את אהבתו של הקב"ה לעם ישראל ורצונו בעבודת בית המקדש.

בעיני התרבות המערבית, רעיונות פנימיים הופכים לסמלים חיצוניים, התורה מוצגת כחול, החול כקודש, הנס לאגדה, ופרשנות למציאות היסטורית.

מסיבה זו אנשים רבים חושבים שחנוכה הוא אוסף של סמלים חיצוניים, לא מתוך כוונה להטעות, אלא בגלל שהם לא יודעים את האמת. התרבות בימינו מעודדת חיצוניות, ולכן גם התורה הופכת בעיני רבים למשהו חיצוני, של סמלים וציורים. אך בשונה ממה שיכול להשתמע, אין לנו כוונה להשוות כאן איש לאותם "מתיוונים" שבחרו לעזוב את התורה כדי להידמות לגויים. רוב האנשים בדורנו פשוט לא זכו לטעום את טעם התורה ולגדול על ברכי היהדות. על כן מוטל עלינו ללמדם את מה שאנו זכינו ללמוד, מתוך אהבת אחים אמיתית.

הבעיה היא שהתרבות המערבית חודרת גם אלינו, עד שחגים כמו חנוכה ופורים מתחילים להראות לנו כמו אוסף סמלים של סופגניות ותחפושות, ומזה עלינו להזהר. עלינו כל הזמן להזכיר לעצמנו ולילדינו את הטעויות שבהשקפות אלה. גם השנה נזכיר לעצמנו: חנוכה הוא לא חג של סמלים חיצוניים.

חג החנוכה הוא חג שכולו פנימיות. אפילו כשאנו אוכלים סופגניות מתוקות ולביבות רטובות משמן, אנו עושים זאת כאות חגיגי לנס הנפלא של פך השמן. הביטו כמה סמלים יש לחג החנוכה: חנוכיה, נרות, סביבון, פך שמן, סופגניות, לביבות, וכולם נועדו כדי לציין דבר אחד: את המתיקות והאהבה של הקב"ה לעם ישראל במקום המקודש לנו ביותר, על ידי הנס של פך השמן במנורה של בית המקדש.

כשאנו מדליקים חנוכיה בבית, אנו בעצם זוכרים את בית המקדש, את המנורה שדלקה שמונה ימים במקום יום אחד, את אותו שמן שדלק באופן על טבעי, בנס, כדי להראות לנו כי שהקב"ה רוצה בנו ורוצה בלבנו, שהוא בוחר בנו על שום שאנו מקריבים את עצמנו כדי לשמור את תורתו ולקיים את מצוותיו. אפילו כאשר הילדים משחקים בסביבונים הוא כדי להזכיר להם כי "נס גדול היה פה". והחנוכיה היא העיקר, המסמל את עצם הנס והדבקות הפנימית ביותר שלנו בקב"ה, במלחמה הפנימית ביותר שלנו לשמור את התורה ולקיים את המצוות נגד כל הסיכויים, נגד היצר הרע, התרבות הרחובית, התאווה היוונית שלנו, העצלות והקושי. כי גם אנו נלחמים את מלחמתה של תורה, זו היתה מלחמתם של המכבים וזוהי המלחמה שלנו כיום - ללמוד את התורה, גם אם קשה, לקיים את המצוות, גם אם הרחוב קורץ לנו... צריך לגרש את החושך מליבנו, ולזכור כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, וכל החושך שבעולם לא יכול לכבות את האור של נר קטן אחד.

רק כך נזכה באור התורה והאושר האמיתי, כאשר "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". החנוכיה צריכה להזכיר לנו זאת, שהקב"ה אוהב אותנו, שהוא עדיין רוצה שנילחם את מלחמת החשמונאים שבלבנו, ונחזור לקיים את עבודת בית המקדש.

המכבים באמת צריכים לשמש לנו דוגמה, לא דוגמה לצבא חזק או עצמאות מזוייפת של שלטון (באמת איננו עצמאים, כי כל קיומנו תלוי בקב"ה). אלא דוגמה למאבק תורני נגד כל הסיכויים, עבור עצמאות רוחנית לעשות את רצון אבינו שבשמים, מתוכה בלבד מגיעה העצמאות הפנימית על הנפש, כפי שלימדונו חז"ל (אבות ו, ב): "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה", וכפי שכתב רבי יהודה הלוי: "רק עבד השם הוא לבדו חופשי". המכבים מסרו את נפשם עבור אוהלה של תורה, בזכותה זכו החשמונאים לחזור לבית המקדש ולעבוד את ה' בלב שלם וטהור,  ויהי רצון שנזכה לכך גם אנחנו.

מכאן יוצא שחנוכה הוא חג שמזכיר לנו גם את תפקידנו: מוטל עלינו להיות החשמונאים של ימינו, השומרים על זהותנו המקורית בגלות המערבית, אנו המכבים הנלחמים בכל אותם "מתיוונים" אנטי-דתיים המנסים להשניא את  היהדות ולהכחידה מישראל, כנגד כל העולם אנו זועקים: "מי כמכה באלים ה'" - מי ישווה לה' אלוקינו בכל האלילים המודרניים, של התרבות המערבית, הבידור ובזבוז הזמן... ואנו ננצח נגד כל הסיכויים כי אנו בוטחים בקב"ה שהוא יושיענו.

אז כשאתם מביטים בחנוכיה השנה, הביטו היטב באור המרצד, המנצץ מרחוק והבוער מקרוב, כי תדעו, הוא אש התורה ואור לבנו, אורה של מנורת המקדש, והוא הזכר לאותו נס אדיר ונפלא המזכיר לנו כי הקב"ה אוהב אותנו תמיד ולעולם לא יוותר עלינו.

וזו גם האש המרצדת בתוך לבנו, רצוננו הפנימי ביותר לעבוד את ה' מתוך אמונה שלמה, לא מתוך יסורים או מלחמות, אלא מתוך אהבה טהורה ובחירה מלאה לשמור את התורה ולקיים את המצוות. זוהי אש אהבתנו שבוערת שם במנורה ומנצנצת מן החלונות, היא נשמת היהדות של חג החנוכה.

בברכת חג שכולו אורה

ד.ב

תודתי נתונה לראש הישיבה הרב יעקב סגל שליט"א שהאיר את עיני לרעיונות הנפלאים הטמונים בחג החנוכה באחד משיחותיו לפני מספר שנים; את עיקרי הדברים שמעתי מפיו, והמאמר קיבל את הסכמתו.

תודה מיוחדת שמורה לחברותא היקר הרב משה אינהורן שליט"א, שעודד אותי לכתוב את המאמר כאשר שמע על הרעיונות הנפלאים; בלעדיו המאמר לא היה נכתב.

הובא מאתר הידברות/הרב דניאל בלס