בני אהרון הכוהנים הם שיתקעו בחצוצרות. לכל מחנה ישנו דגל לזיהוי ומנהיג מוביל. המסע במדבר אינו קל בגלל תנאי מזג האוויר, החום הכבד ביום, הקור בלילות, תנאי השטח החוליים וחיות הטרף המסתובבות בלילה. הקושי הגדול הוא של הילדים, הזקנים, החולים והנשים בהריון. המסע חייב להתנהל בסדר וארגון. התורה מזכירה לנו שמדובר ב-600,000 איש שצריך לדאוג להם למים ואוכל ולהגנה קבועה מהנחשלים בדרך.

שבט לוי נבחר ע"י אלוהים לעבוד בקודש והם פטורים משרות צבאי. הם מחליפים את בכורי ישראל שהיו מיועדים "לעבודת הקודש". כדי לעבוד "במשכן" צריך לעבור הכשרה מיוחדת. עובדי המשכן חייבים לגלח את שערם, לכבס את בגדיהם ולהיות מוכנים נפשית "לעבודת המשכן". הם משרתים "במשכן" מגיל 30-50 שנים. אלוהים מבקש שהלווים יעברו תהליך "טהרה" לפני כניסתם לעבודה "במשכן". הלווים הוכיחו נאמנות למשה ואלוהים "בחטא העגל" והתוכנית המקורית השתנתה כשהבכורים המיועדים לעבודה הזאת יצטרכו רק לעבור "תהליך פדיון" אצל הכהן. "בעבודת הקודש" אסור לעשות טעויות מפני שהדבר עלול להסתיים במוות. גם הכוהנים עצמם עוברים תהליך של לימוד והכשרה במשך 7 ימים כדי לא להסתכן ולהקריב "אש זרה" בטעות שעלולה לגבות מחיר חיי אדם. שבט לוי מייצג את כל העם ותפקידם לחבר את העם לאלוהים. לשבט לוי אין את "הקדושה" של הכוהנים ואסור להם לגעת או להתקרב "לכלי הקודש". לשלוש משפחות משבט לוי ניתן תפקיד מוגדר מראש והן נמצאות רק במעטפת "המשכן" עצמו.

בני ישראל מיציאת מצרים אינם מצליחים להתעלות על עצמם והם מאוד מתגעגעים לסיר הבשר שהיה להם במצרים. הם לא נמצאים במקום של אמונה חזקה באלוהים. כשהם נתקלים בקושי הקטן ביותר הם נשברים ומתלוננים למשה ואלוהים שאין להם בשר לאכול. מול גדולתו של משה שתמיד רוצה לעזור לעמו נמצא עם כפוי טובה שלא מסתפק בכלום. משה נשבר ומבקש עזרה מאלוהים שמצווה עליו לאסוף 70 זקנים שיעזרו לו בתפקידו ולבנות מנהיגות מסודרת ומאורגנת שתיתן מענה לטענות של בני ישראל. הזקנים זוכים "לרוח נבואה" ומצליחים מאוד בתפקידם. הזקנים מצליחים לעזור למשה ומורידים מעליו את הנטל הכבד. אלוהים מוריד בנוסף מהשמיים שלווים מהים ובבוקר יש לעם את "המן". "דור המדבר" חוזר על תלונותיו והתנהגותו הרעה פעם אחר פעם. כנראה שאין למשה רגעי נחת רבים והבטן שלו נותנת את הטון ולא האמונה האמתית באלוהים.

הנביא זכריה קורא לעם ישראל הנמצא "בגלות בבל" להתכונן "לשיבת ציון" אחרי 70 שנות גלות. ישנה תקווה גדולה שכולם יחזרו ברצון ושמחה גדולה. עם ישראל ברובו מסרב לחזור לא"י. הם מעדיפים להישאר בגלות ולחיות על "סיר הבשר" ולא לוותר על כל הרכוש הגדול שצברו במשך השנים בגלות. הייתה זו התנהגות מבישה של רפיון מצד היהודים שלא רצו לחזור לא"י. 18 שנים אחרי הכרזת כורש שמאפשרת ליהודים לחזור ולבנות את ביתם מחדש וגם את "בית המקדש". העם היהודי עמד בפני דילמה קשה 

ביותר. "בית המקדש" לא התחיל להיבנות, העמים השכנים התנכלו ליהודים וגם המצב הכלכלי היה קשה ביותר. ההתלהבות של "שיבת ציון" התפוגגה והתחילו דאגות של פרנסה ובטחון אישי. הנביא משכנע את היהודים שלא צריך לבנות "בית המקדש" מפואר מפני שלא היו משאבים כלכלים וכספיים. לבסוף "בית המקדש" נבנה והנביא הצליח במשימתו. אנחנו כיום חיים במדינה יהודית עצמאית ועלינו תמיד לזכור שבגלות היינו חסרי הגנה ונתונים לפרעות, גזרות, אנטישמיות ושנאה. יהודים היו נרצחים ברחובות והכנסייה הנוצרית הכריחה יהודים להתנצר כדי למחוק את הזהות היהודית. ברית המילה ושמירת השבת נעשו בסתר והיו סיכון חיים. גם במדינות ערב המוסלמים רצחו יהודים וחייהם היו תמיד בסכנה קיומית.

מרים אחות משה מתלוננת שמשה התחתן עם "אישה כושית". הכוונה כנראה הייתה לאשתו של משה ציפורה בת מדיין. אלוהים מאוד כועס על מרים ומעניש אותה בצרעת בכל אברי גופה. משה מתפלל עבורה והיא נרפאת אחרי שבעה ימים. בני ישראל מחכים שתתרפא ולא יוצאים למסע. היא מורחקת מחוץ למחנה כדי שלא תדביק אחרים. למעשה, מרים לא התאפקה והוציאה  "לשון הרע" על משה ולכן נענשה.  עם זאת, משה לא כועס עליה ולא נוטר לה טינה. בכך הוא מראה את גדולתו כמנהיג ונביא. הוא מבקש עבורה רק ריפוי מאלוהים. יש למשה במנהיגותו רגעי משבר אך הוא מצליח להתגבר על כך בעזרתו של אלוהים ולנווט את העם בדרך הנכונה. אומנם חלק מהעם נענשים על התנהגותם הרעה. האידיליה הנכספת של משה להכרת תודה מהעם מתפוגגת כל פעם מחדש. בני ישראל רואים את גדולתו של אלוהים וכל הזמן יש להם הידרדרות באמונה. הפרשה שמתחילה באופטימיות רבה של תקווה לא מצליחה לגרור את בני ישראל להתחזקות באמונה. משה לא מבין את התנהגות העם. הם כל הזמן מתלוננים ללא סיבה ונענשים על כך בחומרה רבה מאוד. משה הוא מנהיג גדול שמאמין מאוד באלוהים ורוצה להשלים את שליחותו ולהביא את בני ישראל ליעד הנכסף שהוא - א"י.