מאחר והתרומות שנאספו מהעם היו מעבר לנדרש, משה קורא להם להפסיק לתרום. משה רבנו גדול הנביאים והמנהיגים ביצע עבודה מושלמת בבניית "המשכן", שכל חלק ממנו נבנה בהתנדבות. "בית המקדש" הראשון בימי שלמה המלך, שהיה פאר היצירה ונבנה ע"י מיטב האומנים באותה תקופה נבנה בעבודות כפייה והחטיא בכך את המטרה. העם לא היה שותף במלאכת הבנייה ולא הייתה לו את עוצמת ההתלהבות כמו בבניית "המשכן". שלמה המלך לא דגל בעשייה משותפת והטיל מס כבד על העם. הוא נכשל בחיבור העם לתהליך הבנייה כמו משה. שלמה המלך הוא שבחר את האומנים ומודגשת רק חוכמתו הגדולה ולא חוכמתם של האומנים. משה הצליח לשתף את כלל העם וכולם הרגישו שייכות "למשכן". התלהבות היצירה, התרומות הרבות והדוגמא האישית של משה הכניסו "למשכן" את "הקדושה" הרצויה. רק מנהיג כמשה היה מסוגל לגרום לעם לשותפות כזאת. משה לא חיפש לעצמו כבוד, האדרה אישית וחיי פאר. הוא היה שליחו של אלוהים כשהוא מבצע את שליחותו בנאמנות ואמונה.

התורה רוצה שנהיה טהורי לב ונאהב את אלוהים, שנאמין בתורה ברוחניות, למרות שאנחנו לא מסוגלים להגיע לרמה רוחנית גבוהה כמו של משה רבנו. התורה מסבירה לנו שאנו חייבים לעבור תהליך של לימוד והבנת הכתוב בתורה. הנפש האנושית חייבת להיות ארצית ולא לאבד את האחיזה במציאות הקיימת. עלינו להבין את החובות המוטלות עלינו בקיום החוקים והמצוות, ולשמור על הברית עם אלוהים בקיום השבת לפחות. אין צורך להגזים "במסע רוחני" בקיצונות דתית מוגזמת. "המשכן" הוא יכולת רוחנית אישית של כל אחד מאתנו להרגיש את האמונה מתוך הלב ולהבין שאלוהים קיים בכל דבר בחיינו. כל אחד מהעם היהודי הוא חלק יחסי של "המשכן". כשיש אחדות לאומית הדבר מחזק אותנו כאומה. פלגנות דתית וחברתית מחלישה את "המשכן" שהיא קורת הגג שלנו כמדינה יהודית. "המשכן" הולך ונחלש בתוכנו כשהשחיתות החברתית הולכת ומתרחבת וכולנו סובלים מכך. מנהיגים חייבים לתת דוגמא אישית ושקיפות.

בתחילת פרשת ויקהל משה אוסף את העם ומדבר איתם על חשיבות שמירת השבת, על איסור הבערת אש ועל התרומות שעליהם לתרום עבור "המשכן" – כל אחד לפי נדבת ליבו וכיסו. התרומה תכלול זהב, כסף, נחושת וכל החומרים הנחוצים לתהליך בניית "המשכן". בני ישראל תרמו ביד רחבה מחומרים רבים וגם את הידע האישי שלהם בעבודות אומנות. הנשיאים בעם תרמו את כל האבנים היקרות. משה הזמין את כולם לתרום בעשייה ובמלאכה. האומן הראשי הוא בצלאל בן אורי בן חור לשבט יהודה שמקבל חכמה, תבונה ודעת להבין כיצד לעבוד בזהב, כסף, נחושת ועבודת עץ מאלוהים. אהיליאב בן אחיסמך לשבט דן הוא האומן השני שיתרום מהידע הגדול שלו כאומן לבניית "המשכן". הגיעו למשה אומנים רבים מקרב העם שרצו מאוד לתרום כל אחד בתחום עיסוקו. משה מוביל את תהליך הבנייה.

בפרשת פקודי מסיימים את תהליך בניית "המשכן" וגם את ספר שמות. הבנייה גרמה לגיבוש חברתי בעם אחרי פרשת חטא "עגל הזהב". בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך השתמשו בכל החומרים שנתרמו והבנייה הסתיימה בהצלחה רבה מאוד, לאחר שהכול נבנה בחוכמה ותבונה רבה ובפאר היצירה. בגדי "הכהן הגדול" נתפרו במלאכת מחשבת, יופי והדר רב. התרומות כולן נספרו ונערך מפקד של בני ישראל. באחד לחודש ניסן "המשכן" היה מוכן והורכב על כל חלקיו.

בהמשך, נקבעו סימנים מוסכמים עם אלוהים - כשענן מכסה את "אוהל המועד" ו"עמוד האש" מאיר בלילה בני ישראל לא ממשיכים במסע. לעומת זאת, כאשר עולה "עמוד הענן" מעל "אוהל מועד" זה הסימן שצריך להתכונן למסע. משה הקפיד מאוד על רישום מדויק של כל התרומות. התורה מחדדת לכולנו שכל מי שעוסק "בענייני ציבור" חייב להקפיד על שקיפות. האומנים כולם השאירו את חותמם האישי על עבודתם. משה מברך את בני ישראל בסיום העבודה. משה עומד במשימה ועומד בציווי האלוהי במלואו. "המשכן" הוא לא מועדון חברים לבודדים אלא הוא מרכז רוחני. בכול אחד מאתנו בעם היהודי צריך להיות "משכן" של אמונה באלוהים.