אומרים ששום דבר לא ודאי וסופי בחיים חוץ מדבר אחד – המוות. למרות זאת, נראה שעם השנים הלכו בני האדם ופיתחו אמונות שונות בכל מה שקורה לנו אחרי שאנחנו עוברים מן העולם הזה: עולם גן עדן שכולו טוב או לחילופין העמדה לדין על מעשינו בעולם הזה וייסורי גיהינום לחוטאים.

במקרא, בכל אופן, אין עיסוק בעולם הבא אלא רק בחיים כאן ועכשיו. "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנוכי מצווה אתכם היום", אומר בספר דברים האל למאמיניו, "ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמותיך". ואם לא תעשו כן: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר".

האמונה שלפיו העולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין המפואר שהוא חיי העולם הבא, מתפתחת מאוחר יותר אצל חז"ל. ההיסטוריון היהודי-רומאי יוסף בן מתתיהו אף מספר על הכתות שפעלו ביהודה ערב חורבן המקדש השני – הצדוקים, שכבת העם העליונה שאליה השתייכו כוהנים רבים, שלא האמינו בהישארות הנפש לאחר המוות, לעומת הפרושים שממשיכיהם הם חז"ל ואשר האמינו כי אחרי המוות יש חיים לא גשמיים.

בכלל, נראה שהמוות העסיק מאוד את האנושות כמעט מאז שעמדה על דעתה: במוזיאון האדם הקדמון שבקיבוץ מעיין ברוך מוצג שלד של אישה כבת 50 שנקברה לצד הכלב שלה הנחשב לעתיק בעולם; האינדיאנים, כמו היהודים, מאמינים שהמת מטמא את האדמה ולכן נהגו להניח את מתיהם על ראשי עצים, בני הדת הזורואסטרית שהאמינו בקדושת האש שרפו את מתיהם ואילו המצרים נחשבו למשקיענים הגדולים ביותר בכל הקשור למתים, ודאגו לחנוט אותם ולצייד אותם באספקת בגדים, תכשיטים וחפצים בדרכם לעולם הבא.

פרשת השבוע נקראת "חיי שרה" אמנם אבל היא עוסקת דווקא במותה של שרה אמנו: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".

מה זאת אומרת "שני חיי שרה"? הרי חיים רק פעם אחת. האם יש כאן רמז לחיים בעולם הזה ובעולם הבא? רש"י מסביר שלשרה היו לא מעט צרות במהלך חייה, ההגירה, לקיחתה על ידי מלך מצרים ומלך גרר, העקרות והסכסוך עם הגר שפחתה. למרות זאת, מבחינת שרה גם הטוב וגם הרע היו חלק מחייה "כולן שווין לטובה" ולכן נכתב שני חיי שרה.

לפי המקרא היו לאברהם ושרה זוגיות ממושכת מאוד של יותר ממאה שנים, ואכן התיאור של תגובת אברהם למות שרה נוגעת ללב: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ".

אחרי שאברהם מתאבל הוא צריך להיות מעשי ולדאוג לסידורי הקבורה של אשתו האהובה: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר. גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי".

יש משהו יפה ומרגש בבקשה של אברהם. הרי מהסיפורים עליו אנחנו יודעים שאברהם היה סוג של נווד – הוא יצא מחרן, הגיע לכנען ועבר בה ממקום למקום, ירד למצרים כשהיה בארץ רעב ושב ממנה חזרה לכנען ברכוש גדול. ידוע שנוודים נהגו לקבור את מתיהם "על הדרך", היכן שמצאו, לעיתים בלי שום ציון. הבקשה של אברהם למצוא מקום מנוחה אחרון לשרה אשתו והעובדה שבהמשך נקבר לצידה וכך גם צאצאיהם, מלמדת על האהבה הגדולה שחש כלפיה.

לפי הסיפור, בני חת מוכנים לתת לאברהם מקום קבורה בחינם אבל הוא מתעקש לשלם ואף נוקב בחלקה המועדפת עליו "מערת המכפלה". צריך להגיד שמקור השם לא ידוע וזכה להסברים שונים מפי דרשנים: היו מי שסברו כי המונח מכפלה מלשון כפל מתייחס לעובדה שקבורים בה, לפי האמונה, זוגות זה לצד זה – אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. הבעיה עם הסבר זה הוא שכאשר נוקב אברהם בשם "מערת המכפלה" עדיין לא נקבר שם איש מהזוגות. הסבר אחר, שבו תומך הרמב"ן, הוא שמדובר בשם של מקום.

מדרש נוסף מסבירה שהמילה "מכפלה" מתכוונת לערכו של המקום שעלה מאז שרכש אותו אברהם וכן של הנקברים בו, שמעמדם וחשיבותם הוכפלו בעיני כל. העובדה שמערת המכפלה הפכה מאז למקום מקודש עבור יהודים, מוסלמים ונוצרים – יכולה בהחלט לתמוך בהסבר זה.

חשיבותה של מערת המכפלה נשמרה מאז. המבנה המרובע הגדול שנמצא מעל מקום ציון הקברים מתוארך על ידי חלק מהחוקרים לתקופתו של הורדוס המלך. בין אם המלך המגלומן אחראי למפעל הבנייה המרהיב ובין אם לא, ההשקעה הגדולה במבנה מלמדת אולי על החשיבות שראו במקום בני העבר.

מערת המכפלה היא לא רק מקום קבורה של אבות ואמהות האומה אלא בעיקר סמל לאהבה המיוחדת וארוכת השנים של אברהם לאשתו שרה, והדאגה לקבור אותה במקום שהעניק לה חיי נצח בלבם של הדורות הבאים.