אין מי שלא מכיר את זיגמונד פרויד, הפסיכולוג היהודי בן המאה הקודמת, שמכונה "אבי הפסיכואנליזה". בין השאר פיתח פרויד תיאוריה שנויה במחלוקת הנקראת "תסביך אדיפוס" שלפיה כל ילד מאוהב באמו ומקנא באביו (המונח המקביל אצל נשים הוא "תסביך אלקטרה"). פרויד סבר שרוב הבעיות של בני האדם בבגרותם נובעות מהתסביך הזה.

בפרשת השבוע וירא, מודיע האל לאברהם אבינו על כוונתו להחריב את סדום ועמורה. "וַיֹּאמֶר יְהוָה זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד".

סדום מתוארת גם במקרא וגם במדרשים כעיר שאנשיה היו חוטאים גדולים. לפי המתואר במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי, כשהיה מגיע אורח לעיר היו אנשי סדום משכיבים אותו לישון במיטה. אם היה ארוך מאורך המיטה היו קוצצים את רגליו ואם קצר היו מותחים אותו.

הכנסת האורחים של אנשי סדום היא כמובן ההפך הגמור מזו של אברהם שמארח ברוחב לב את המלאכים באוהלו, כפי שהיא מתוארת כמה פסוקים לפני כן בפרשה.  

אבל אם נתייחס למה שמתאר המקרא בלבד, נגלה שלוט, קרוב משפחתו של אברהם, נהג גם הוא יפה באורחים. כשלסדום שבה הוא גר מגיעים שני המלאכים כדי לבדוק מה באמת קורה שם ולהגיש לאלוהים דו"ח סופי ומסקנות בדבר גורל העיר, לוט מפציר בהם להתארח בביתו.

לוט אולי בסדר אבל השכנים שלו מתנהגים כמו שמקובל בסדום: "וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן כָּל הָעָם מִקָּצֶה. וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם". במילים אחרות, אנשי סדום מגלים שיש בעיר אנשים זרים והם דורשים "לדעת אותם", - לא במובן של לבדוק מי האנשים הללו אלא במובן התנ"כי.

לוט מתחנן על נפשם של אורחיו ואף מציע להשליך את בנותיו החוצה במקום. תחשבו על זה, עבור אורחיו לוט מוכן למעשה להפקיר את בנותיו לאונס קבוצתי: "וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". אין מה לומר, ממש אב השנה. 

מי שזוכר את פרשת פילגש בגבעה ימצא שהסיפור הוא אותו סיפור. גם שם צובאים השכנים על הבית בדרישה לקבל לידיהם את האורח ואילו המארח מציע את בתו הבתולה ופילגשו של האורח, שאכן מוצאת החוצה ומתה אחרי לילה של התעללות מזוויעה.

למזלו של לוט, לאורחים שלו יש כוחות על טבעיים. הם מכים בסנוורים את ההמון ובסופו של דבר לוט ומשפחתו נמלטים מהעיר, רגע לפני שהאל ממטיר עליה אש ומחריב אותה עד היסוד. מאוחר יותר, עייפות ומותשות ואחרי שאיבדו את אמן שהפכה לנציב מלח, סבורות בנות לוט שהן ואביהן נותרו לבד בעולם. הבכורה מבין השתיים מציעה לאחותה להשקות את האב ביין וכשהוא שיכור לשכב איתו ולהרות ממנו. וכך אכן קורה.

לפי המקרא, כתוצאה מגילוי העריות הזה נולדים מואב ובן עמי, מהם יצאו מואב ועמון – שני עמים שעמם היה לעם ישראל חשבון. בספר דברים אף נאמר: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל יְהוָה:  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי, לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם". באותו מקום אמנם מובאת סיבה אחרת לאיסור החמור, אבל אין ספק שאופן היווצרותם של שני עמים אלה לא הוסיף להם כבוד.

האם סדום התקיימה באמת או שמדובר כאן בסיפור ספרותי שהמקרא מביא כדי להגיד לנו איך מותר ואיך אסור להתנהג? ובכן, במשך שנים רבות סברו החוקרים (וחלקם עדיין חושבים כך) שסדום ועמורה לא נחרבו משום שלא התקיימו לעולם, מנגד יש מי שמזהים את סדום המקראית עם באב א דרע שליד ים המלח, אתר שבו התגלה ישוב גדול מלפני כ-4,000 שנה ונחרב, ואשר בסמוך לו נמצא בית קברות ענק שבו למעלה מ-20 אלף קברים.

בין אם סדום הייתה קיימת באמת ובין אם מדובר במשל, אין ספק שלפרויד היה הרבה מאוד מה לומר על אומללותן של בנות לוט. את סוף המעשה הוא היה בוודאי תולה בתסביך שפיתחו מכך שאביהן, האיש שתפקידו להגן עליהן, היה מוכן לסרסר בהן בלי לחשוב פעמיים, והכל כדי לקיים מצוות הכנסת אורחים שבסופו של דבר הוסיפה לו נקודות וחילצה אותו מן התופת.