כמו היום גם בעבר, הרבה דרכים שימשו בני אדם לעבוד את האל: מי שסגד למולך, למשל, היה מעביר את בניו ובנותיו באש, לכבודה של אשרת הים, שמקדש עבורה הוקם על החוף בנהריה, נהגו המאמינים (בעיקר ספנים בצאתם ובשובם מהים) להביא מנחה בכלי שמכונה "שבעתן" ובו הניחו דוגמיות של מנחות, ככל הנראה משבעת המינים. קורבנות בעלי חיים היו גם הם כמובן דרך מוכרת לעבוד את האל בימים עברו, ואל כל אלה הצטרפה גם זנות פולחנית.

זנות נחשבת למקצוע העתיק בעולם אבל מתברר שגם השימוש בה כדרך לעבוד את האלוהות היא עתיקת יומין לא פחות.

במקדשים לאלילים שונים כמו "אשרה" פעלו מעין כהנים שתפקידם היה לקיים יחסי מין עם המלך או בינם לבין עצמם ואפילו עם המאמינים. מדובר היה במעין סוג של המחזת הקשרים בין האלילים עצמם, כמו לדוגמא קשרי הנישואים שהיו על פי המיתולוגיה השומרית בין אלת הפריון והאהבה איננ ואל הפריון תמוז, או לחילופין כדימוי של החיבור בין האדם ליישות נשגבת ממנו.

אותם כהנים כונו קדש וקדשה, ובמקרא יש איסור גמור לבצע סוג כזה של פולחן. בספר דברים מוזהר עם ישראל במילים האלה: "לא תהיה קדשה מבנות ישראל, ולא יהיה קדש מבני ישראל. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית יהוה אלוהיך לכל נדר, כי תועבת יהוה אלוהיך גם שניהם".

בסוף פרשת השבוע שעבר, "בלק", מובאת תחילתו של סיפור לא קשור לכאורה. כזכור, המואבים ומלכם בלק בן ציפור חוששים שבני ישראל יעברו בארצם ולכן שולחים את המכשף בלעם לקלל אותם. אלא שבלעם, בכל פעם שפותח את פיו, יוצא מברך. בסופו של דבר מתייאשים המלך והמכשף והולכים איש איש לדרכו.

בינתיים מתיישבים בני ישראל לבטח במקום בשם שטים וקושרים קשרים עם המקומיים ובעיקר עם המקומיות: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף יהוה בישראל".

כלומר בני ישראל, שלא מכבר קיבלו על עצמם את התורה, נגררים שוב אחרי עבודה זרה ומכעיסים את האל ששולח בהם מגפה.

שיאו של המעשה הוא כאשר אדם ששמו אינו מצוין בפרשה ואישה, שכל מה שידוע עליה הוא מוצאה, מקיימים יחסי מין לעיני כל בפתח אוהל מועד: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בכים פתח אהל מועד", נכתב שם.

בתגובה קופץ פינחס, נכדו של אהרון, דוקר למוות את השניים והמגפה נעצרת.

בפרשה שאנו קוראים השבוע, ונקראת על שמו של אותו פינחס, אנחנו גם שומעים מי היו שני האנשים – הגבר הוא זמרי בן סלוא, לא סתם אדם מהרחוב אלא נשיא בית אב משבט שמעון והאישה היא כזבי בת צור, אחת מבנות המשפחות המוכרות במדין. בתחילת פרשת פינחס גם מדווחים לנו על שכרו של אותו פינחס - אלוהים מבטיח לו ולצאצאיו ברית כהונת עולם.

הפרשנים שדנו בסיפור תיארו את מה שהלך שם בפתח אוהל מועד כמעשה של זימה מן הדרגה הגבוהה ביותר, ויש אפילו שאומרים שבמעשהו ביקש זמרי להתריס בפני משה רבנו שלא ראה בעין יפה את ההתרועעות של בני עמו עם נוכריות למרות שהוא בעצמו היה נשוי לציפורה המדיינית.

התעמקות בפרשה מעלה כי יתכן שהמעשה של השניים כל כך הרגיז את אלוהים ואת פינחס כוהנו לא כי היה סתם התנהגות יצרית וגסה של קיום יחסי מין לעיני כל, אלא זנות פולחנית של ממש.

הראיה לכך היא שהמקרא מתחיל ומתאר כיצד פנה העם אחרי עבודת האלילים של שכניו. תוסיפו לכך את העובדה שיחסי המין קויימו מול פתח אוהל מועד והמסקנה המתבקשת היא שהמעשה היה חלק מריטואל פולחני אלילי או אם תרצו – "זנות לשם שמיים", כזו מן הסוג שאלוהי ישראל ממש לא מחבב.