שלום זלבה מספר 1127-B
24.04.17 / 01:12
קטע מספר על קורותיו של שלום זלבה ז"ל, יליד ורשה, כפי שסופר ותועד על ידי שמעון יעקבי. שלום זלבה ז"ל היה אחד מעמודי התווך של העיר אשדוד והוא הלך לעולמו בחודש פברואר 2014
את קורותיו בשואה סיפר שאול זלבה ז"ל ליעקבי שמעון, אותם דאג לתעד יעקבי והפך אותם לספר. שלום היה מייסדה של המאפיה הראשונה באשדוד - מאפיית מן. הוא הקים משפחה בישראל ונולדו לו ארבעה בנים. הוא זכה לגדל נכדים ונינים וזו היתה נקמתו בצורר הנאצי ששאף להשמיד את העם היהודי.
סיפורו של שלום זלבה מספר B-1127 - תיעוד יעקבי שמעון
הייתי רעב מאוד, כל הזמן חלמתי על אוכל. עבדתי במחנה כפייה פיונקי ואני בן שש עשרה. המפעל בו עבדו מאות יהודים ייצר אבקת שרפה לכדורים ופגזים עבור הצבא הגרמני. העבודה היתה קשה ומפרכת, התנאים קשים, והשכר – כיכר לחם לשבוע וצלחת מרק פעם ביום. עם זה צריך להסתדר. אנשים חיסלו את כיכר הלחם תוך יומיים ואחר כך רעבו למוות, צריך משמעת ברזל כדי להתאפק לא לאכול יותר משביעית הכיכר ביום.
למזלי עבדתי עם מריצה והייתי מוביל כל מיני כלים ממחסן אחד למחסן אחר לפי דרישה. צריך לרוץ כל הזמן כדי להיחשב יעיל אחרת תקבל עבודה קשה הרבה יותר, כמו למשל, לפרוק קרונות פחם או לעבוד ליד התנורים הלוהטים המתיזים ניצוצות ורשפים שגרמו לכוויות.
הכרתי את המפעל ואת המחנה וידעתי היכן מחסני המזון. הייתי מתפלח באין רואים למחסן בו היו שקי תפוחי אדמה ולוקח תפוח אדמה אחד, טומן אותו בכיס נסתר, כדי שחלילה לא יגלו בעת חיפוש פתע, כי חוק הוא: מי שנתפס גונב מזון תולים אותו במסדר הבוקר לעיני כולם למען יראו וייראו.
הרעב והפיתוי היו גדולים והסיכון נלקח בחשבון. הייתי חייב לאכול יותר כדי לחיות ולשמור על כוחותי אחרת גורלי נחרץ. את תפוח האדמה הייתי מבריח לקצה המפעל שם היתה נגריה בה עבד נגר יהודי. הוא חימם מים בקופסת שימורים קטנה ובה בישלנו את התפוד בהיחבא. הריח היה נהדר ומגרה. חילקנו את התפוד לשלושה חלקים. שליש לי, שליש לנגר ובשליש הנותר סחרנו עם יהודים אחרים תמורת כל מיני דברים. התפודים האלה הצילו את חיי. הסתכנתי סיכון רב בגנבתם אך הסיכון היה שווה. ומי היה אותו נגר? – מוניק לסלאו, אבא של השחקנית חנה לסלואו.
לאחר כשנה הועברתי עם עוד קבוצת יהודים גדולה לאושוויץ, שם קעקעו לנו מספר על הזרוע. ראינו מה קרה ליהודים שהגיעו לאושוויץ ופחדנו שאנו חיים על זמן שאול.
ואז העבירו אותנו למחנה סוסנוביץ שם ייצרנו חלקי רובים לצבא הגרמני בתנאים קשים מנשוא והצלחתי לשרוד. ושוב כעבור חודשים אחדים חזרנו לאושוויץ. ואז צעדת המוות לאוסטריה, למחנה הידוע לשמצה מאוטהאוזן. מחנה מוות שלא נודע כמותו באכזריותו. עבדתי במפעלים תת-קרקעיים בייצור מטוסים לחיל האוויר הגרמני. לא ראינו אור יום. עד שבחמישי במאי 1945 שוחררנו על ידי האמריקאים.
לאחר המלחמה עלה שלום זלבה לארץ ישראל, השתתף במלחמת העצמאות, התחתן ועבר לאשדוד בראשית ייסודה, בה הקים את מאפיית מן המוכרת לותיקי העיר.
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
