פסק דין שניתן בימים האחרונים בבית משפט השלום בבאר שבע חושף מסכת ארוכה של טענות לליקויי איטום ורטיבות בדירה במגדל מגורים ברחוב התפוח באשדוד – כולל בדיקות “המטרה”, חוות דעת של מומחי בית המשפט, ניסיונות תיקון שלא פתרו את הבעיה, ומחלוקת עקרונית: האם התביעה התיישנה, והאם הקבלן איבד את הזכות לבצע תיקון בעצמו.

ההליך עסק בדירתם של אוהד וחני דהן, שטענו כי רטיבות חודרת לדירה ממספר מוקדים ובמשך שנים, בעוד החברה הנתבעת טענה בין היתר לחלוף תקופות הבדק/אחריות, לשיהוי ולכך שחלק מהנזק נגרם בעקבות עבודות שבוצעו בדירה.

איך זה התחיל – ומה התגלגל בדרך

לפי פסק הדין, הסיפור לא נולד בתיק אחד: כבר ב-2019 הוגשה תביעה קודמת בין הצדדים, שבמסגרתה מונו מומחים מטעם בית המשפט. בהמשך התיק “נתקע” סביב עבודות איטום ותיאומים, הוגשה בקשה למחיקת ההליך כדי להגישו מחדש – ולבסוף נפתח ההליך הנוכחי במאי 2024.

במהלך השנים נאספו מסמכים וחוות דעת, ובית המשפט נשען בעיקר על מומחים שמונו מטעמו – לרבות מומחה איטום ומומחה לאיתור נזילות – כאשר אף אחד מהם לא נחקר בבית המשפט.

מה גילו הבדיקות: שישה מוקדים שונים

במרכז הפרשה עומדות בדיקות המטרה והצפה שבוצעו כדי לאתר את מקור חדירת המים. לפי פסק הדין, נמצא כי אין מדובר בנקודת רטיבות בודדת, אלא במספר מוקדים, בהם:

• קירות חוץ סמוכים למרפסת ולמטבח/פינת אוכל

• אזור חדר מדרגות מעל סלון הדירה

• מעקה בגג הבניין ומקטעים בפיר המדרגות

• וכן רכיב בצנרת הדלוחין בדירה שמעל (במבחן הצפה קצר)

במילים אחרות: בית המשפט מתאר תמונה של בעיית איטום/חדירה שלא “נעלמת” ומופיעה שוב ושוב, גם אחרי ניסיונות טיפול.

הטענה שהתיישן? לא התקבלה

החברה הנתבעת ניסתה לבסס טענה שלפיה המועדים הרלוונטיים (מסירה/בדק/אחריות) מובילים לכך שהתביעה התיישנה. השופט דחה את הטענה וקבע בין היתר שאין רלוונטיות למועד היתר הבנייה, אלא למועדים הקשורים לסיום הבנייה/טופס 4 וחוזי המכר הרלוונטיים.

בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת על כך שהנתבעת לא הביאה “תיק דירה” ומסמכים שהיו אמורים להיות ברשותה (פרוטוקולי מסירה, תלונות ותיקונים), וקבע שהימנעות מהצגת ראיה יכולה לפעול לרעת הצד שנמנע.

“זכות התיקון” – ומתי היא עלולה להיעלם

אחד הקטעים המשמעותיים בפסק הדין נוגע לשאלה האם לקבלן/חברה המבצעת נשמרת הזכות לתקן בעצמה לפני שחייבים אותה בכסף.

השופט קבע שבנסיבות שנוצרו – ובין היתר לאור דרך ההתנהלות סביב ניסיונות התיקון, עיכובים, תיקון חלקי של מוקדים בלבד ופיקוח שלא בוצע כפי שנקבע – הנתבעת איבדה את הזכות לתקן, ולכן עליה לשלם את עלות התיקון לתובעים.

אז כמה עולה לתקן – ולמה בית המשפט לא קנה “שיפוץ לכל הבניין”

הקטע הכי מסקרן מבחינה כלכלית היה הפער העצום בין הצעות: מצד אחד הצעה לטיפול רחב היקף במעטפת הבניין כולו (בסכומים של מיליוני שקלים), ומצד שני הצעות לתיקון נקודתי.

השופט קבע שהצעת הענק אינה מתאימה לשומה של נזק פרטי של דירה אחת, ושהתובעים לא יכולים לייחס לעצמם נזק של בניין שלם בלי ייפוי כוח/זכות תביעה בשם יתר הדיירים.

בסופו של דבר נקבע אומדן לפי עלויות תיקון נקודתיות (ולפי ההיגיון של מספר המוקדים), ונפסקו סכומים נפרדים:

עבור ליקויי האיטום/רטיבות, עבור ליקויים הנדסיים נוספים (על בסיס חוות דעת מומחה בית משפט, בתוספת אחוזים ומע”מ כפי שנקבע) וכן פיצוי על עגמת נפש, הוצאות ושכר טרחת עו”ד

כמה כסף נפסק לבעלי הדירה?

לאחר שבחן את חוות דעת מומחי בית המשפט והמסמכים שהוגשו, קבע בית המשפט כי הנתבעת תשלם לתובעים מספר רכיבי פיצוי:

• 64,350 ₪ עבור תיקון ליקויי האיטום והרטיבות בדירה (כולל פיקוח הנדסי ומע״מ).

• 7,020 ₪ עבור ליקויי בנייה נוספים שנמצאו בדירה.

• 8,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לבעלי הדירה בעקבות הרטיבות המתמשכת.

בנוסף חייב בית המשפט את החברה לשלם:

• שכר טרחת עו״ד והוצאות משפט בסך 18,000 ₪.

בסך הכול מגיע סכום הפיצוי לכ־97 אלף שקל, לפני הצמדה וריבית.