עדיין מהדהדות בראשי מילותיו של סבא יפים מורגובסקי ז”ל, שבדמעות שליש היה מספר לי על הסבל שהיה מנת חלקו בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא התנדב להתגייס לצבא הרוסי טרם היותו בן 18 כדי להילחם בגרמנים, זאת על אף שחלק מחבריו לנשק התנכלו אליו בגלל היותו יהודי.

סבא, ששרד את מוראות המלחמה, וסבתא, שעברה את אימת הרעב בגטו, זכו לעלות לארץ ישראל ולראות כיצד ילדיהם כאן, בעיר אשדוד, בנו בית יהודי וציוני לתפארת. וזהו המשפט שהיה אבא שלי אומר לסבא וסבתא בכל יום זיכרון שנה בשנה, “אבא, אמא, אל תבכו, אנחנו נצחנו".

והחובה שלנו, הדור השני והשלישי לשואה, להמשיך ולהעמיק את החינוך לזיכרון, כדי שלעולם לא נשכח, את מאורעות ההיסטוריה ובעיקר את הלקחים. שאמורים לחייב אותנו לשמור תמיד על כשירות צבאית, מדינית, חברתית וערכית שתאפשר לנו לומר לאבותינו וילדינו, “לעולם לא עוד".

בשולי הדברים אני רוצה לחזק את ידיו של ידידי, ראש עיריית אשדוד ד"ר יחיאל לסרי, שעושה רבות על מנת להנחיל לבני הנוער דרך מערכת החינוך העירונית את לקחי וזיכרון השואה. בטוחני, כי יחד עם כל הנהגת העיר ימשיך נושא זה לעמוד על סדר היום של אישי החינוך וכל עוד רוח חיים באפינו, נזכור ולא נשכח!

הכותב הינו חבר הוועדה העירונית להנצחת משפחות נפגעי טרור, דירקטור בחברה העירונית למתנ"סים, יועץ משפטי של וועדת העורכים בישראל, מרצה באוניברסיטת חיפה ויועץ פרלמנטרי.