אני רואה אותם, את החבר'ה הדגולים.

                                                הם עוברים בסך, צועדים בגלים,

                                                צעירים, חסונים, אך פניהם נפולים.

                                    ואני שואל אותם לאבלם,

                                    והם עונים: למה בוכים כולם?

                                    את חיינו הרי נתנו בשבילם,

                                    שיחיו בשלום ובטחון בגבולם.

                                                ואני עונה להם בראש מורכן,

                                                כי הצער והכאב הם מהאובדן.

                                                החלל שנותר מכל קורבן

                                                מתמלא יגון, אבל וחורבן.

                                    לכן ביום זה, אני לובש לבן וכחול

                                    ובוכה עם כל משפחת השכול.

                                    לא עת היא לשיר ומחול

                                    ביום זה, לעצור דמעתי, איני יכול.

נכתב ע"י יעקבי שמעון