"הזאבים רצו לטרוף אותי"
04.05.16 / 20:23
ברוך וינד ניצול שואה בן 90 חי בינותינו באשדוד. הוא מוכר לנו בזכות פסליו הפזורים ברחבי העיר. ברוך וינד היה בן 14 כאשר כבשו הגרמנים את עיר הולדתו חודורוב שבחבל גליציה אשר באוקראינה, לא רחוק מהעיר הגדולה לבוב . המשפחה נמנתה על חסידות בעלז. קטע מהספר 'מבעירה ליצירה' על ברוך וינד כפי שסופר ליעקבי שמעון
אביו של ברוך נפטר ממחלה בעת שהיה רחוק מהבית לרגל עסקיו ומי שפרנס בדוחק היתה האם.
מיד לאחר הכיבוש הגרמני ב- 1939 החלו פרעות ופוגרומים ביהודים ומ-1941 החלו האקציות למחנות ההשמדה. אימו של ברוך נרצחה ברחוב באחד הפוגרומים וכך נותרו ברוך וששת אחיו ואחיותיו יתומים. ככל שגדלה הסכנה והתעצמו קשיי הקיום כך גברה אצל ברוך המחשבה לברוח למקום אחר.
באחד הימים אזר אומץ, ניגש אל בית חברו הגוי וביקש סיוע. האם הגויה ציידה אותו במלבושים אופייניים לגוי, נתנה בידו מעט צידה והוא ברח מהעיירה. מטרתו להגיע לאיזה כפר נידח שבו יוכל להתקיים תוך הסתרת זהותו היהודית.
להלן קטע מן הספר 'מבעירה ליצירה' המתאר את קורותיו של ברוך בתקופת השואה:
"נסעתי ברכבת לעיר סקאלט. הרכבת היתה עמוסה בהמון גויים אוקראינים וביניהם גם שוטרים אוקראינים. אחד השוטרים נעץ בי עיניים וכנראה חשד בי. לכן החלטתי לרדת באחת התחנות לפני סקאלט. ירדתי בתחנה כפרית שוממה. היה חורף, שלג, קור כלבים. התחלתי ללכת ברגל לכיוון סקאלט. הדרך קשה ומתישה. הייתי רעב מאד וחלש. משני צידי הדרך עצים צפופים. למעשה פסעתי בתוך יער גדול. ההליכה קשה עלי, בוססתי בשלג ולא ראיתי את קצה הדרך. לפתע שמעתי נהימות. הבטתי הצידה וראיתי להקת זאבים מתקרבת אלי. קפאתי על מקומי. רעדתי מפחד. מאין יבוא עזרי. אני לבדי ואין לי במה להתגונן. הזאבים מתקרבים ונוהמים ואני לא יודע מה לעשות. עוד מעט ויטרפוני. לברוח איני יכול כי הם ישיגוני, אני עייף ורעב ומותש, רועד מקור ומפחד. מה אעשה? האם זה גורלי להיות טרף לזאבים? התפללתי לאלוהים שיציל אותי. הזאבים הוסיפו להתקרב ואני רואה את לסתותיהם עם השיניים המאיימות. יללותיהם מאיימות ומקפיאות את דמי. אלוהים, הושיעה נא, פניתי בתחינה למרום. לבי דופק בחוזקה. רגלי נעוצות בשלג ומסרבות לנוע. מה אעשה. חשתי חסר הגנה, מסכן, מופקר ומיואש. הזאבים התקרבו עוד ועוד. הבטתי כה וכה בחיפוש אחר מסתור כל שהוא ואז … ראיתי את האיקונין בצד הדרך.
מה זה האיקונין הזה? אספר לכם. זה מין מצבה ובה צלב גדול ופסל של ישו שהגויים מציבים בצידי דרכים כדי להודות לאל ומשיחו על ישועה שקרתה להם בדרך והם מאמינים שהאיקונין מגן על הטועים בדרכים. בשארית כוחותי ניגשתי לאיקונין, כרעתי על ברכי והתפללתי לישו שיצילני. אמרתי שאין לי אלוהים יהודי. אלוהים שלי נטש אותי ולכן אני פונה אליך, ישו, שתציל אותי. הצטלבתי, עצמתי את עיני והמתנתי. חלפו שניות ודקות ואז השתרר שקט. אינני יודע מי או מה גרם לכך שלאחר כמה דקות להקת הזאבים עזבה אותי ופנתה לה לכיוון אחר. דומיה השתררה ואז נשמתי לרווחה. הצטלבתי שוב, הודיתי לישו שהצילני והמשכתי ללכת בשלג עד ששמעתי צלצול פעמונים של עגלת שלג רתומה לשני סוסים. איכר חביב עצר לידי ולקחני אליו.
ברוך וינד שרד. התגייס לצבא הרוסי, נלחם במסגרתו עד כיבוש ברלין. עלה לישראל ב-1948 ונלחם במלחמת העצמאות. ב-1956 השתקע באשדוד ונמנה על מקימי נמל אשדוד.
כתב: יעקבי שמעון
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
