במאי 2015 הוגש כתב אישום חמור נגד שבעה ישראלים, מהם 3 אשדודים, שהפעילו רשת לסחר באיברים, שפעלה בשנים 2014-2008.

השבוע עולים הדיונים לבית המשפט. אשדוד נט חושף את הפרשה מתוך העדויות של החברים בפרשה:

מחקירת הפרשה עולה כי רשת סחר האברים ניצלה את המציאות הישראלית הקשה שבה חולים אנושים שהסכימו לשלם כסף רב תמורת ההשתלה אל מול בעלי מצוקה כלכלית קשה שנאלצו למכור אברים בגופם כידי לצאת מחובותיהם.

העובדה כי חולים בארץ מתים כשהם מחכים להשתלה ולאישורי ועדות בירוקרטיות, והם לא יכולים לחכות עוד...נוצלה היטב לטובת בצע כסף של קבוצה ישראלית רחבה.

פעולות ההשתלות התנהלו כמו מבצע צבאי, ולכל גורם היה תפקיד מסודר - החל מאיתור החולה, דרך איתור האדם שממנו ייקצרו האיברים ועד מציאת בית החולים.

חלק מתורמי האיברים, רובם ישראלים, הופקרו רבים מהם, ומצבם הבריאותי נפגע עקב חוסר טיפול ומעקב אחר החלמתם.

הנאשמים שמשפטם ייפתח בשבוע הבא בבית משפט השלום בתל אביב:

בוריס וולפמן (31) מאשדוד, שכונה "הרמטכ"ל", מואשם שהיה בתחילת הפעילות ממונה על איתור תורמים, ומאוחר יותר התקדם והפעיל מערך מורכב לצורך ביצוע השתלות בלתי חוקיות בסרי לנקה ובטורקיה.

אלברט מרדכייב ורויני שימשישווילי, תושבי אשדוד והרצליה וחבריו של וולפמן, מואשמים שהיו חלק ממערך ההשתלות בסרי לנקה ובטורקיה, ובין היתר קיבלו שם את החולים והתורמים ודאגו לכל צורכיהם.

הם מואשמים גם שהציגו מצג שווא בוועדת האתיקה של בית החולים שלפיו הכליה ניתנה ללא תמורה, ואף דאגו להעברת התשלום לתורמים.

פרופ' שפירא, שהיה חלק אינטגרלי ממערך ארגון ההשתלות הבלתי חוקיות, נעזר במוניטין שהיה לו על מנת לסייע בגיוס מושתלים פוטנציאליים.

אביגד סנדלר (67) שהיה אחראי על איתור החולים ועל ארגון ההשתלות הבלתי חוקיות בקוסובו, באזרבייג'ן ובסרי לנקה;

משה הראל (55)  שכונה "הגמד", מואשם שיצר בטורקיה קשר עם רופא משתיל מקומי, ואף איתר חולים הזקוקים להשתלה;

מרים רבינוביץ' (67) מואשמת ששימשה מתווכת להשתלות בלתי חוקיות, ובהמשך אף איתרה חולים להשתלות;

על פי כתב האישום:

בוריס וולפמן מאשדוד, שהיה אחראי על גיוס התורמים, פירסם מודעות בעיתונים בשפה הרוסית בארץ שלפיהן דרושים תורמי כליה תמורת סכום כספי גבוה.

אותם עולים מחבר העמים, שהיו בקשיים כלכליים, ונענו למודעה, הסכימו לנטילת כליה מגופם תמורת הבטחה לתשלום של כעשרת אלפים דולר.

הם הוטסו למרפאת "מדיקוס" שבפרישטינה, בירת קוסובו, ושם "נקצרה" כליה מגופם.

הכליות הושתלו במרפאה בגופם של החולים שנזקקו להשתלה. המושתלים שילמו עבור כל התהליך סכום של 100-70 אלף יורו כל אחד.

התפקיד של אלברט מרדכייב (תושב אשדוד) היה ליווי החולים.

עדותו של וולפמן -  

"בהתחלה המחיר עבור חולה שרצה השתלה היה זול, 120 אלף דולר. אחר כך החבר'ה האלה, שבאמת טיפלו בכל הנושא, החליטו להעלות את זה בתדירות כל הזמן, ואז זה היה 135 אלף דולר כולל השתלה, בתי מלון וכל ההוצאות.

היינו מפרסמים מודעות בעיתונים. בן אדם היה מתקשר שהוא רוצה לתרום כליה, ו־י', שעבד איתי וניהל ביחד איתי את הקשר עם התורמים הפוטנציאליים, היה נפגש איתו.

היינו נפגשים עם התורמים בבתי קפה או כל מקום ציבורי אחר. 

י' היה מסביר לו לא פעם אחת, אלא עשרות פעמים, מה ההשלכות, מה זה לתרום כליה, ומה זה להיות עם כליה אחת. היה מסביר על תופעות הלוואי ומברר אם המשפחה הסכימה, אם כולם יודעים את זה ואם אף אחד לא לוחץ עליו. הוא היה שואל למה הוא רוצה לתרום ומסביר לו שזה באמת דבר שיכול להציל חיים, אבל כמובן שרק הוא יכול להגיע להחלטה.

"י' גם היה מספר להם שהתהליך מתבצע במדינה אחרת, וצריך לטוס לשם ולעבור שם את הניתוח, וזה יכול לקחת זמן. כשהתורם רצה לקבל עוד אינפורמציה, היינו אומרים לו שכשהוא יפגוש את משה הראל בטורקיה, כי שם הוא גר, הוא יסביר לו את שאר הדברים וייתן לו את כל התדריך.

משה אמר לנו לתת לתורם עשרת אלפים דולר, והוא היה משלם לנו 3,000 דולר ביחד (על התיווך)".

על פי כתב האישום -

מאחר שלכל אחד מחברי הרשת היה תפקיד מוגדר, לא כולם הכירו זה את זה. התקשורת עברה בין הגורמים הרלוונטיים, לעיתים רק בטלפון, ואפילו לא במפגשים פנים מול פנים.

בשנת 2011, לאחר נסיעות של בוריס וולפמן בכל העולם בחיפוש אחר מקומות אטרקטיביים לביצוע השתלות, כגון מקסיקו והאיים המלדיביים, החלה החבורה לבצע השתלות בסרי לנקה.

ההשתלות בסרי לנקה נעשו עם רופא הודי, בעיר קַנדי שבתוך הג'ונגלים.

לדברי הנאשם אביגד סנדלר, התנאים הסניטריים במקום היו ירודים מאוד, ולכן הוא ופרופ' שפירא החליטו שלמרות הכסף, הם לא מוכנים להסתכן ולשלוח לשם חולים.

"בית החולים היה באיזה חור בג'ונגל. קופים הסתובבו שם בתוך החדרים, את זה סיפר לי אחד החולים שם. כשזה נודע לי, לא רציתי לשלוח לשם, כי זה לא נראה לי ראוי. בוריס שלח לסרי לנקה שני חולים שפסלתי. כנראה שהם הגיעו אליו לבד, אחרי שנפסלו אצלי.

אני שוחחתי עם אחד החולים שחזר משם. איני זוכר את שמו, הוא מראשון לציון, והוא סיפר לי על הקופים. אמרתי לזכי: 'בשום אופן לא נשלח לשם'.

מתמלילי החקירות עולה:

מספר האנשים שנשלחו על ידי הרשת לביצוע השתלות בחו"ל הגיע לכ־20 בשנה.

כל חולה היה משלם 100 אלף יורו. הסכום הזה שימש לכיסוי כל ההוצאות הרפואיות של החולה ושל התורם, הוצאות שהייה וכרטיסי טיסה. חלק קטן מהסכום היה משולם לתורמי האברים, והשאר חולק בין חברי הרשת, שגייסו את המושתל ואת התורם.

האנשים שהגיעו אל וולפמן היו עוברים בדיקות, כשהיה מדובר באדם מבוגר מעל גיל 60, הם היו עושים לפעמים צנתור. בבדיקות היו בודקים גם וירוסים, נוגדנים ובדיקת נוגדנים לפלזמה פֶרֶזיס, שעלותה 5,000 דולר. הבדיקה הזו לא היתה כלולה במחיר הטיפול, והיא חייבה את האדם להגיע שבוע לפני הניתוח, מה שהאריך את השהות בחו"ל.

הבדיקות לוקחות שם שלושה־ארבעה ימים, אחר כך עושים את הניתוח, ויש אשפוז של עשרה ימים בערך.

הסכומים שגילגלה הרשת היו גבוהים מאוד. מדובר במחזורים שבשנים מסוימות הגיעו ליותר 10 מיליון שקל.

על פי עדות והערכה של סנדלר, אחד הנאשמים בפרשה - אחרי הוצאות בית חולים, מנתח, תורם ותרופות, נשאר לבוריסוולפמן לפחות חמישים אלף שקל נטו מכל חולה - יותר מיליון שקל נטו בשנה.

עו"ד ערן אביטל, שמייצג את פרופ' זכי שפירא, בוריס וולפמן, אלברט מרדכייב ורויני שימשישווילי, מסר:

"תגובת מרשיי תימסר לבית המשפט במועד המתאים".