מאת: דוד בן זינו

יצירת כתבות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים אינה מלאכה פשוטה כלל ועיקר:יש להכין תחקיר מדוקדק, לפגוש מרואיינים, לכתוב ראשי פרקים לתסריט, לפשפש בארכיונים, לאתר תמונות וחומרים מצולמים, לאייש אנשי צוות. בקיצור, עבודה מפרכת ומייגעת המורכבת מפרטים קטנים ורבים שיבנו את סיפור הסרט. אם זאת, יש לדעת, כי לעיתים מזמנת המציאות הפקות שהן בבחינת תענוג צרוף.
כך היה, כאשר פגשתי באקראי את מיקי רוזנברג, מנהל רשות הספורט העירונית, שהודיע לי כי הוחלט לערוך אירוע הצדעה לשחקני אגודת "הפועל" אשדוד בכדורגל וכי עליי הוטלה המשימה לביים ולהפיק סרט דוקומנטרי על הקבוצה המיתולוגית שנוסדה בשנת 1957 כמעט מיד עם ייסוד העיר ופסקה לפעול ב-1999 עם איחודן של קבוצות "הפועל" ו"עירוני".

ראשוני המרואיינים היו מישל סרוסי ואלברט מלכה, שצולמו במרכזון הישן ברח' הראשונים, ממש בגב האצטדיון העירוני. הם תיארו את הנסיבות שהביאו להקמת הקבוצה בשנת 1957 בשבת אחת בבוקר, לאחר שתושבי אשדוד הקטנה דאז, סיימו את תפילת השחרית והתפנו לצפות במשחק בין עולי טוניס כנגד עולי מרוקו .סופר גם על חלקם של שאול בן שמחון, מי שהיה מזכיר מועצת הפועלים הראשון של אשדוד ורוברט בן חיים, ראש המועצה המקומית הנבחר הראשון של העיר, שהורה על הקמת מגרש הכדורגל הראשון בעיר ברובע ב', לאחר שנים בהם נאלצו שחקני הקבוצה לשחק במגרש שבמושב שדה עוזיה.

משה גלינה, שיחק בקבוצה משנת 1979 והוא ללא כל ספק אחד השחקנים המזוהים ביותר עם קבוצת "הפועל". גלינה, הבלם המיתולוגי מספר איך הקריירה שלו כשחקן החלה כאשר נקלע לסיטואציה שבה בהמשך לויכוח בין קשר הקבוצה יוסי בן גיגי, לבין שוער הקבוצה דאז יוסף אסולין ז"ל, הוטלה עליו כילד המשימה לבעוט פנדל לשוער הקבוצה - משימה שבה עמד בהצלחה וכך קנה בזכות את האפשרות להחזיק את נעליו של בן גיגי, ולנסוע יחד עם שחקני הקבוצה במשאית של גרושק'ה.

באחד הרציפים של נמל אשדוד, שהפך אז למקום העבודה הכמעט קבוע לשחקני הקבוצה, נפגשנו לצורך צילום עם חיים סרוסי-הלא הוא מורג'ן, פייר לוי (פפיש), אליהו שואל (בגה), עזרא אלבז, טוביה שמר- השוער הפנתר וג'ילברט אלקרייף. כהרגלה, המציאות מזמנת לנו סיטואציות וכך אל מול המצלמה הגיע יעקב זנטי, מי שהיה בלמה של קבוצת "ביתר" אשדוד.
מהר מאוד ניצת ויכוח סוער בינו לבין עזרא אלבז, בעל המראה הנערי, שנסב סביב הנושא איזו היא הקבוצה שניצחה בדרבי. סצינה מלאת להט אך גם כזו שעוררה חיוך רחב בקרב כל רואיה.
הסצינה, מדגימה את ההווי מלא החיים אז בין אוהדי קבוצות "הפועל", "מכבי עירוני" ו"בית"ר" ומי יכול לשכוח את רח' רוגוזין הסוער מצפירות וקריאות שמחה ותיגר בשבתות של משחקי דרבי.
ג'לברט אלקרייף, הקיצוני השמאלי המהיר והאינטליגנטי של "הפועל" סיפר על חילופי הדברים בשפה הצרפתית בינו לבין הקשר מרקו אטיאס, (מרקו ממרוקו) מה שגרם למבוכה קשה בקרב שחקני היריב- "עד עצם היום ואני כבר בן שישים", אומר ג'ילברט, "כשאני עובר ברחוב אנשים מזהים אותי".
את ראש העיר- ד"ר יחיאל לסרי, פגשנו לראיון קצר באצטדיון העירוני קודם שהתחיל משחקה של מ.ס אשדוד ברבע גמר גביע המדינה מול הפועל נצרת עלית.
ד"ר לסרי, דיבר על ילדותו ברח' משמר הירדן בעיר. וזאת יש לדעת, כי באותן שנים מאחר ומועדון לקבוצה לא היה בנמצא, שכרה האגודה דירה בקומת קרקע של בניין מגורים משותף ברחוב והפכה אותו למועדון הקבוצה-"זה בעצם היה נוף הילדות שלי, זה היה מרכז החיים שלנו, השחקנים היו בני בית בשכונה וכל הזמן הפנוי שלנו הוקדש לכדורגל. היינו נכנסים למועדון ממש בין השחקנים. השחקנים אינם זוכרים אותי, אבל אני זוכר כל אחד מהם כאילו היה זה אתמול".
מתברר, כי זוכרים, ואפילו זוכרים מצויין: חיים סרוסי (מורג'ן) תיאר בצבעוניות רבה את הילד יחיאל לסרי ואת חברו מרקו אוזן, ששרצו במועדון וממש התחננו בפניו להחזיק לו את נעליו.
מפגש מרגש נוסף נערך עם יוסף ואקיל, מי שהיה מזכיר אגודת "הפועל" בעיר ועם ראובן כהן, המאמן שהעלה את הקבוצה לליגה הארצית (הליגה השנייה בטיבה באותן שנים).
המפגש נערך בסמוך ל"בית לזרוס" שברובע ב', שבאותן שנים היה למרכזה של האגודה לענפיה השונים: בית שוקק חיים ופעילות בו ישב יוסף ואקיל, במשרד המנהל (חדר ראשון מצד ימין) ואי אפשר שלא לזכור את חדרו אפוף העשן בו היה יושב ומצית סיגריה ועוד סיגריה. היום משמש המקום לחדרי מגורים לפועלים זרים, מראה הבניין המוזנח מדכא וכך, מתברר, חולפת לה תהילת עולם.
ראובן כהן, שלמרות גילו שומר על חזות ספורטיבית, הגיע לאשדוד כדי לתאר את החום האנושי המדהים שאותו גילה בעיר, את האהבה ללא גבולות למשחק הכדורגל ואת הכישרון האדיר של השחקנים תוצרת הבית- "הייתי שחקן מאמן עם עבר בנבחרת ישראל", סיפר ראובן, "אבל כשראיתי איזו רמה מפגינים השחקנים לא ידעתי אם בכלל יש לי מקום בהרכב. ואיזה להט היה בשחקנים, שממש עשו הכל והתחננו כדי לשחק בהרכב וצריך לזכור שבאותם הימים השחקנים לא קיבלו שכר - הכל היה מאהבת המשחק".
דמויות מיתולוגיות נוספות מהקבוצה פגשנו בבוקרו של יום שישי ביניהם:ויקי סבח, שאף לו קריירה ממושכת באגודה, שהתחילה כמעט עם המייסדים והסתיימה עם הצעירים בחבורה, ציון אלקיים התמיר-שהיה ידוע בניתוריו, גבי אוזן- הבלם החייכן, ינון שעובי-הנווט קר הרוח שהגיע אלינו מרחובות, ובמפגש התרגש כמעט עד דמעות וניכר עליו כי היה קשור לקבוצה בכל נימי נפשו, רפי לביא, המנהל ו"האבא של הקבוצה" וניסים רווח, אחד המבקיעים הגדולים של האגודה. שמו של החלוץ הצעיר והמוכשר הצית את דמיונם של כתבי הספורט וביניהם חיים שושן, וכותרות כגון "ניסים הביא רווח" הפכו לעניין שבשגרה.
ניסים, שלפרנסתו עובד כנהג אוטובוס, מספר כי עד היום, בהסעות לעובדי מפעלים בעיר נערכות שיחות ערות סביב הקבוצה המיתולוגית - "זו הייתה תקופה בלתי נשכחת, כקבוצת שחקנים צעירים מהנוער שעלתה לבוגרים, החברות ביננו הייתה במגרש ומחוצה לו", אומר ניסים ומוסיף, "גם לאחר שהסתיים האימון והמאמן הלך לדרכו, היינו נשארים וממשיכים לשחק. אתה מבחין בהתרגשות ובשמחה שלנו במפגש היום לאחר כל כך הרבה שנים-ב שבילנו 'הפועל' היתה סמל". כמובן, שאפשר היה לראיין שחקנים נוספים ודמויות רבות שליוו את הקבוצה, באופן אישי חסר לי מאוד הריאיון עם השוער יעקב כהן גבה הקומה ששלט ברחבה ללא עוררין והיה בעל כושר מנהיגות טבעי, כילדים נדמה אז היה בעיננו כענק ממש.

הסרט "אגדת כדורגל", נערך בימים אלו, במרכז התקשורת של החברה העירונית לתרבות הפנאי, ויכלול מארז תקליטורים מקצועי עם תיעוד ערב ההוקרה לשחקני הקבוצה ומצגת תמונות שנאספו משחקנים ואוהדים רבים - תמונות שיגרמו התרגשות גדולה בקרב וותיקי העיר.
כאן ההזדמנות להודות לאנשי רשות הספורט, לוועדת ההיגוי של הארוע, לאנשי ערוץ הספורט שישדרו את הסרט הדוקומנטרי ולצוות ההפקה של הסרט שכולו אשדודים וותיקים: ליאיר סבג ולגיורא יחזקאל -מצלמי הטלוויזיה הטובים בארץ, לעורך מוטי אוורבוך-על ההשקעה והיצירתיות ואחרון אחרון חביב לעמי פזטל-שדר הרדיו המיתולוגי של תכנית הרדיו "שירים ושערים", שתרם את קולו לשיחזור הרגעים הגדולים של "הפועל אשדוד",שהיא באמת ובתמים אגדת כדורגל.

הכותב דובר וראש תחום תקשורת בחברה העירונית לתרבות הפנאי