זה היה נר שמיני של חנוכה, בדיוק לפני 5 שנים, יומיים לאחר תחילת מבצע 'עופרת יצוקה'. בדיוק אז, שמיי אשדוד רעמו אדמת העיר רעדה כשגראד שנורה אל עבר שטח ישראל נחת בדיוק מול תחנת האוטובוס שאירית שיטרית ז"ל ואילת מורדוך אחותה הצעירה הסתתרו כששמעו את האזעקה. בעבור איילת (40) חג החנוכה תמיד ישאיר טעם מר, שמהול בשכול ועצב. "אני חווה את האובדן של אירית כל יום, לא קיים יום שהיא לא עוברת לי בראש, זה משהו שמלווה אותי כל החיים. יום השנה הוא בסך הכל יום זיכרון, על הבשר שלי אני מרגישה את זה מדי יום". איילת משתפת בהתמודדותה היום יומית ואומרת בגרון חנוק: "הזיכרונות מאותו היום לא מרפים, הכאב הוא בשגרה, הפצע מסרב להגליד גם בעד כשאנחנו מציינים את חג החנוכה בפעם החמישית בלעדיה".ההתמודדות של האובדן היא קשה מנשא, חג החנוכה בעבור איילת הוא לא חג הניסים ממקום זה היא לא מנסה להתמודד איתו, לא מנסה לשכוח אותו ולא מנסה להילחם בו היא מספרת: "אני מתמודדת יום יום עם הפחדים הקטנים שלי, כשאני שומעת בום, כי בסך הכל דלת נטרקה החרדות והטראומה חוזרים אלי בבת אחת, לוקח לי זמן להירגע ולהסדיר את הנשימה".

 בשנים הראשונות איילת הייתה חולמת על אירית כמעט כל לילה, כיום איילת מספר שהיא חולמת עליה רק לפני אירועים משמעותיים, כמו חגים ושמחות או מאידך במשבריים "היא מכוונת אותי ומייעצת לי. היינו אחיות מחוברות ומאוד קשורות אחת לשנייה. זמן קצר לאחר שעזבה את העולם היא התחילה להעביר לי מסרים. כשעוברים עליי ימים קשים, וישנם לא מעט ימים כאלה, היא מופיעה בחלום, לאחרונה זה קורה כשאני חושבת עליה ויש לי אבן על הלב. אני שומעת ממנה תשובות לשאלות שלי". איילת מספרת לנו על אחת הפעמים האחרונות בהן באה אליה אירית בחלום "השנה חברה מאוד טובה שלי חלתה במחלה קשה, ואז בדיוק אז, אירית באה אלי בחלום, ליטפה והרגיע". 

כשאיילת מדברת על המפגשים שלה עם אחותה אירית, אפשר להרגיש את עוצמות החיזוק שהיא שואבת מהם.

האסון הכבד שפקד את איילת קירב אותה אל היושב במרומים. מונחים הקשורים לאמונה ששמעה במהלך חייה ואשר אינם זכו למענה מחשבתי, קיבלו משנה תוקף עבורה בשנים האחרונות. "התחזקתי מאוד והתקרבתי לבורא עולם", היא אומרת. "אחרי שעברתי את האסון עמדו בפניי שתי אפשרויות: חלילה לא להאמין בבורא עולם והאפשרות השנייה להעמיק את הקשר איתו, להתחבר אליו. בחרתי באפשרות השנייה".

איילת השתנת מאז האירוע אומרים חבריה הקרובים, גם היא מעידה על עצמה שחל בה שינוי פנימי, איילת לקחה על עצמה שמירת שבת ותפילת שחרית "כשאני פוקחת את עיניי אני נוטלת ידיים ומיד לאחר מכן מתפללת שחרית. הרבה מושגים שלא ידעתי על קיומם בעבר שקשורים לעולמנו כיהודים, החלו למלא את חיי, ליצוק לתוכם תוכן. אני לוקחת על עצמי להשתדל ליישם אותם".

איילת מאוד רוצה להמשיך בחייה ולא לשקוע בעצבות, לרוב היא מחזקת את הסביבה שלה ולא הם אותה היא מספרת: "כשאני נתקלת בשאלות של אנשים, אני לא מחצינה את הרגשות הכואבים שלי מבפנים. אני אומרת לאנשים 'שיהיה בסדר', ומי שמכיר אותי טוב יודע שזה משפט ששגור אצלי בפה".

כשנה וחצי אחרי האירוע ילדה איילת את בנה ארי שנקרה על שם אחותה אירית. "אירית תמיד עודדת אותי להביא עוד ילד היא הייתה אומרת לי: 'יש לך שני בנים ובת, אולי תלדי בת נוספת כדי שתהיה אחות לבת שלך'.

השבתי לה: 'אני מבחינתי סיימתי וששלושת ילדיי יהיו בריאים'. זה היה הראש שלי. לא חשבתי ולא היה בתכנון שלי להיכנס להריון.

זה היה ממני והלאה". אך לפעמים החיים חזקים מאיתנו וכמה חודשים אחרי מותה של אירית איילת גילתה במפתיע שהיא בהיריון, כיום ארי בן 3.5 ומסב אושר ואור למשפחת מורדוך ושיטרית, לדבריה של איילת ארי בנה הקטן יודע מי זאת אירית ומה קרה לה, "הסברתי לארי, למה הבני דודים שלו מגיעים אלנו בלי אימא, הוא יודע היטב שאימא שלהם למעלה בשמיים והיא שומרת על כולנו".

בתקופה המבצע נורו לעבר ישראל יותר מ-660 רקטות, כ-13% מהן רקטות לטווח ארוך. בצד הישראלי נמנו 13 הרוגים: 4 אזרחים נהרגו מירי רקטות ופצצות מרגמה, אירית הייתה בין ארבעת ההרוגים במבצע, במהלכו נהרגו 9 חיילים בלחימה הקרקעית. 699 פצועים טופלו בבתי החולים, ועוד רבים אחרים הוגדרו כנפגעי חרדה. למרות שנתונים אלה עדין מהדהדים באוזניהם של משפחת מורדוך ושיטרית הם מנסים בכל זאת, להתגבר על המכשולים שהחיים מציבים בפניהם, מספרת איילת: "החיים מחייבים אותי לעמוד בחזרה על הרגלים, ברוך השם יש לי ארבע ילדים ויש לי בעבור מה לחיות". השנה התגייס בנה הבכור של איילת לצבא, היא לא מסתירה את הפחדים והחששות שתוקפים אותה כשבנה סאם לא נמצא קרוב אליה "הפכתי לחרדתית עוד יותר מאז שהוא התגייס, קשה לי שהילד ישן מחוץ לבית". משחררת חצי חיוך ומשיכה:

"אני אומרת ילד, אבל הוא כבר לא ילד הוא גבר שמשרת את המדינה, עם הפחדים שלי אני מתמודדת, משדרת חוסן כלפי חוץ". איילת מורידה מעליה שיכבה נוספת ואומרת: "מי שמסתכל מהצד חושב שאנחנו מאוד חזקים. אנחנו לא משדרים מצוקה, אבל אף אחד לא יודע מה קורה אצלנו בחדרי חדרים. יש ימים שאנחנו לא עומדים על הרגליים ולא רוצים לצאת מהמיטה, יש מצבים של כעס. הילדים משדרים כלפי חוץ חוזק, אבל רק עם הקרובים ביותר הם מוכנים להיפתח".